בעז גסטהלטר ואייל קומורניק מכון טריאסט – שריג הוציאו דיווחים מכפישים ושקריים בתיק משפחה חסוי נגד אב שמעולם לא שוחחו או פגשו אותו

יוכבד גרינוולד שופטת משפחה מינתה את מכון טריאסט – שריג, לבצע אבחונים בתיק משפחה בעניין קטינות, עליהן דורש אביהן משמורת משותפת או לחילופין הסדרי ראייה מורחבים.

בעז גסטהלטר ואייל קומורניק ממכון טריאסט-שריג, הוציאו דיווחים שקריים נגד האב כשהם מוסרים שלא יוכלו לטפל בתיק המשפחה, מאחר והאב פרסם נגדם סרטון באמצעות העיתונאית לורי שם טוב. מדובר בבדותות. גסטהלטר וקומורניק, לא טרחו לבדוק את הדברים, לא שוחחו ולא נפגשו עם מי מהצדדים, ויודגש, העיתונאית איננה צד בתיק המשפחה, כך שהכפשתה בתיק משפחה חסוי מעיד כי המכון מלכתחילה לא התכוון לבצע אבחון מהימן ונטול פניות.

המכון ייחס לאב המשפחה מהנדס בעל 5 תוארים ושירת במשך 30 שנה במערכת הביטחון של המדינה, מעשים מכוערים שאין בהם שמץ של אמת והם נועדו לתמרן ולהטעות את בית המשפט, על מנת להציג מצג שווא, כי האב אינו משתף פעולה, בעוד שאנשי המכון כלל לא ניסו לברר עם האב האם יש אמת בדברים הנטענים על ידם. מדובר בהתנהגות נפסדת של מכון טריאסט – שריג, המתנהל באופן בעייתי, ולא בפעם הראשונה, כשהוא דורש למפרע מבית המשפט למנוע ביקורת מצד האב על דוח שהתכוון להוציא נגדו. התנהגות המכון צריכה להדאיג כל הורה המופנה מביהמ"ש למכון זה. זה קרה לאבא אבני, זה יכול לקרות לכל אחד.

הסיפור של אבני התחיל לפני כשנתיים עם מערכת המשפט הישראלית, כאשר בעצם נותק ע"י השופטת יוכבד גרינוולד, משתי בנותיו התאומות. ללא שום דיון, נותק מהבנות שלו, אותן הוא לא רואה כשנתיים.  לאב מעולם לא היה עבר פליל והוא שירת יותר מ- 30 שנה במשרד הבטחון. למד בדרך הקשה שבבית משפט לענייני משפחה לא מקיימים דיון הוכחות.

חובתו של מכון היא לבצע את עבודתו ללא משוא פנים ולטובת הצדדים, ובוודאי שלמכון לא הייתה כל סמכות לערב את משרד הרווחה ולכתוב בראש המכתב כי משרד הרווחה נגד האב, כשלמעשה האב מנהל הליכים נגד גרושתו ועל זכותו לשמש אב פעיל בחיי בנותיו מעבר להיותו כספומט המזרים כספי מזונות קבועים מידי חודש בחודשו.

בדיווחי המכון לבית המשפט, פגעו בכבודו של האב ובכבוד צדדים שלישיים שאינם בעלי דין, כשחיללו את פרטיות האב וצדדים שלישיים וחמור מכל: הדברים שנכתבו אין בהם בדל אמת והם נועדו למנוע עשיית צדק בתיק האב.

טוב עשה מכון טריאסט – שריג, כשהודיע לבית המשפט כי אין בכוחו למלא תפקידו ביושר, בנאמנות ובמקצועיות, מחמת העובדה שהיה ברור למכון, כי האב באמצעות ב"כ עו"ד יניב מויאל, יבצע חקירות מקיפות על דיווחי סרק מצד המכון.

להלן תגובת עו"ד יניב מויאל ב"כ האב על דיווחי מכון טריאסט – שריג השקריים לבית המשפט:

הודעת מייל עו"ד יניב מויאל ב"כ האב למכון טריאסט – שריג, קובץ pdf

לכבוד

איל קומורניק
מנהל מכון טרייסט שריג,

כידוע לאדוני כל מסמך המגיע בעניין בעל דין על הח"מ חלה חובה להעבירו ללקוח מכוח חובתו כעו"ד. כך אנהג גם לגבי הודעתך המצורפת.

יובהר כי הודעתך לבית המשפט באשר לאי קבלת המינוי כנגד מרשי מהווה עניין ציבורי שאינו חסוי. לטענת מרשי: אין המכון מכיר אותו, מעולם לא שוחח איתו והוא מעולם לא טען כל טענה כנגד המכון שלכם.

ברם, במכתבכם כתבתם עליו דברים שמהווים כשלעצמם הכפשות כנגד מרשי וייחסתם לו פעולות שלטענתו לא ביצע, והוא ראה לנכון לפרסם פוסט בעניין זה בפייסבוק הפרטי שלו.

ככל הנראה גורמים בחו"ל שסורקים פוסטים של הורים במאבקים מול מערכת המשפט והרווחה, אוספים חומרים וכותבים מאמרים עצמאיים שלמרשי אין כל שליטה עליהם – מדובר באותם אתרים שצירפתם למכתבכם.

לח"מ אין כל שליטה על התנהלות בעלי דין כבני אדם חופשיים להביע את דעתם בכל דרך הנראית לנכון, ובוודאי שאין שליטה על גורמים מחו"ל הפגועים מהמערכת שפועלים באופן עצמאי ברחבי העולם.

מצד הח"מ, הייתה פניה לעיתונאית לורי שם טוב, ששמה הוזכר במכתבכם כדי לקבל את תגובתה באשר לקשר בינה לבין מרשי וזאת כדי שאוכל להתייחס למכתבכם מול בית המשפט.

מכתב כזה כנגד מרשי גרם לו נזק לא מבוטל בתדמיתו מול בית המשפט כאשר ייחסתם לו פעילות כזו או אחרת אותה הוא מכחיש.

היה נכון ראשית לבדוק מולי או מול מרשי בטרם תשלחו מכתב שכזה לבית המשפט ואף אולי לבדוק את מקורות המידע שלכם.

נראה כי מר בועז גסטהלטר, לא בדק את העובדות בטרם העביר מכתבו לבית המשפט ואף תמוהה שבשיחת הח"מ עימו בטלפון לאור החלטת בית המשפט להפנות את מרשי אליכם, הוא אפילו לא הזכיר את העובדה כי כבר נשלחה הודעה לבית המשפט ברוח זו.

בנימה אישית יציין הח"מ כמי שחווה את העניינים בספירה המשפטית ביומיום כדלקמן:

המכון שלכם כמו מכונים דומים לו, אכן נמצא בקו האש של ביקורת חריפה מהורים לילדים שעברו תחת מבדקים מהסוג שקובע "מסוגלות הורית" (תיאור שלעצמו בעייתי ואני מניח שזו אינה המצאה של הורים עצמם) הרי מדינת ישראל לא מעניקה רישיון להורות, אבל, גורמי רווחה יחד עם גורמים במקצוע  הפסיכיאטריה והמכונים למיניהם, מצאו דרך לעשות זאת בדרך עקיפה מעין רישיון להורות בדיעבד, ויצרו מבחן שנוי במחלוקת שמתיימר לקבוע "מסוגלות הורית" ואף ליצר היררכיה הורית הורה "טוב" והורה "רע". דבר המעלה את רמת התסכול בקרב הורים שנקלעים לסכסוך משפחתי וזה מובן מאליו.

לכן, גם ביקורת נגדכם והאופן בו אתם מעריכים בני אדם באשר לזכותם הטבעית להיות הורים לילדים או הענקת ציונים מי הורה טוב יותר מההורה האחר, מגביר את החיכוך וההתדיינות המשפטית. לכן הביקורת שלעצמה הינה לגיטימית ומעלה שאלות מוסריות וחוקתיות מדרגה ראשונה בנוגע לרמת המעורבות של המדינה וגורמים אינטרסנטים, בחיי האזרחים תוך ערעור ושלילת זכותם הטבעית להיות הורים לילדיהם (גם אם הם לא מושלמים ונשאלת השאלה מי מהסבתא והסבא של כולנו היו עוברים את המבחנים הללו היום?) או חשיפתם למבחנים שנויים במחלוקת תוך חיובם בסכומי עתק שבא לרוב על חשבון לחמם של ילדיהם.

ולכן גם אם ישנה ביקורת והיא לפעמים נוקבת, עדיין לא אומר שהיא אינה חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע של הגנה על אינטרס ציבורי חשוב.

אי הנוחות שחשים המבוקרים בעניין זה אינו משתווה לפרומיל של אי נוחות שנגרמת להורה שנשללה ממנו הזכות על ילדיו בשל חוות דעת "מסוגלות הורית" שמבצעים בהם בעל כורחם.

הח"מ העביר את מכתבכם למרשו וזה הודיע כי אין לו כל קשר לאותם אתרים בחול המשמיצים שופטים, פקידות סעד, וכל מי שהם רואים לנכון להשמיץ.

למרשי אין חלק בפרסומים אלו ואין לו כל יכולת לקבוע אם להסירם או לא.

אני חושב שהגיעה השעה לכנס את מיטב המוחות בתחום שלכם בתחום המשפט (עורכי דין ושופטים) וגורמי הרווחה ולגבש מדיניות אחידה בעניינים אלו ואולי אף לשים סוף לתופעה שנקראת "מבחן מסוגלות הורית".

כל עוד ישנה דיסציפלינה שמתיימרת לקבוע אם אדם רשאי לממש את זכותו הטבעית להורות אין מקום לצפות שהיא תהייה חסינה מביקורת.

בברכה,

יניב מויאל, עו"ד

ב"כ האב

בעז גסטהלטר מכון טריאסט שריג - דיווח מכפיש ושקרי לבית המשפט מבלי ששוחח או פגש את האב

בעז גסטהלטר מכון טריאסט שריג – דיווח מכפיש ושקרי לבית המשפט מבלי ששוחח או פגש את האב

בעז גסטהלטר מכון טריאסט שריג - דיווח מכפיש ושקרי לבית המשפט מבלי ששוחח או פגש את האב

בעז גסטהלטר מכון טריאסט שריג – דיווח מכפיש ושקרי לבית המשפט מבלי ששוחח או פגש את האב

הג'יהאד של העובדים הסוציאליים נגד הדמוקרטיה וחופש הביטוי

הג'יהאד של העובדים הסוציאליים - חטפנו להם את הילדים, וכעת נשחט את ההורים. נשחט את ההורים העניים שפרסמו נגדנו, כפי שהג'יהדיסטים שחטו את הקריקטוריסטים של צ'רלי הבדו. בחסות בית המשפט הישראלי, חותמת הגומי שלנו, העניים שפגענו בהם ימכרו כליה כדי לשלם לנו בשל הקריקטורות שפרסמו עלינו - מרחץ הדמים של העובדים הסוציאליים

הג'יהאד של העובדים הסוציאליים – חטפנו להם את הילדים, וכעת נשחט את ההורים. נשחט את ההורים העניים שפרסמו נגדנו, כפי שהג'יהדיסטים שחטו את הקריקטוריסטים של צ'רלי הבדו. בחסות בית המשפט הישראלי, חותמת הגומי שלנו, העניים שפגענו בהם ימכרו כליה כדי לשלם לנו בשל הקריקטורות שפרסמו עלינו – מרחץ הדמים של העובדים הסוציאליים

ניל הנדל שופט עליון מונע הורות מהאמא אורה מור יוסף – 7 שופטי עליון: אימוץ עדיף על משפחה מחבקת (פונדקאות לא גנטית) בע"מ 1118/14

"בסמוך לאחר שמיעת הדיון בפנינו ניתנה הכרעתנו, בלא נימוקים. החלטנו פה אחד, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות לפי תקנה 410 לתקסד"א והוגש ערעור על פיה, ולדחות את הערעור לגופו בלא צו להוצאות. חוות דעת זו תציג אפוא את הנימוקים לדחייתו של הערעור".

הרכב שופטי "דפוק את האזרח ואל תתן לו דין וחשבון", באים לידי ביטוי בפסק דין מחריד זה השולל מהאמא אורה מור יוסף את אימהותה. הרכב השופטים שהמומחיות שלהם לדחות את העתירות המובאות בפניהם: "תואיל גברתי למשוך את ערעורה" זה השטאנץ הקבוע של שופטי העליון, כך שאין להתפלא שקודם דחו את הערעור ואח"כ כתבו את התירוצים לדחיית הערעור. רבות נכתב על כך, ראו בקישור כאן: כתבת ליקוקי תחת ב'הארץ' על נשיאת העליון החדשה מרים נאור: "איך תיראה כהונת מרים נאור"? רע מאוד!

לפנינו נימוקי בית המשפט העליון מדוע חטפו לאימא היקרה אורה מור יוסף את הילדה מעריסתה, מבית החולים.  הנימוקים הללו כל כך גועליים וחולניים, שפשוט הגיע הזמן להכריז על בית המשפט העליון הכלאה של קרקס וודוויל עם קורטוב של מקהלה באושוויץ.  הגועלון ניל הנדל מוביל כבר יותר מעשור קו פסיקתי נגד הורים, נגד נשים, נגד גברים, נגד ילדים ונגד המשפחה.  הוא מאמין שהמדינה תמיד צודקת, והאזרח תמיד לא צודק.  בקיצור פאשיזם בהתגלמותו.

אותנו כמובן מעניינים היחסים שבין המשפחה והמדינה, כלומר מתי על המדינה להתערב בחיי הפרט ומשפחתו.  באמריקה מאיפה שמגיע אלינו השמוק ניל הנדל כמובן מקדשים את חירות הפרט, וכולם גדלים שם על האקסיומה שהמדינה לא מתערבת במשפחה, אלא אם היא ממש חייבת, ולכל אחד זכות לעשות בביתו מה שבא לו. המדינה לא דוחפת את האף שלה לחדרי המיטות,  אלא שזו לא הגישה ההנדליאנית. רחוק מזה. הגישה ההנדליאנית דוגלת בהתערבות מסיבית של המדינה בחיי המשפחה, וכל זאת באמצעות שוטרי חרש מטעם המדינה הנקראים עובדים סוציאלים שהמשימה המוטלת עליהם היא למשטר את האזרחים בחיי המשפחה שלהן, ומי שלא עומד בנורמות, אחת דינו:  הילדים ילקחו ממנו למרכזי חינוך מחדש:  אומנה, אימוץ, מרכזי חירום פנימיות, ומה לא.  די מזכיר את צפון קוריאה.

כך הגישה ההנדליאנית השתלטה על 6 שופטי עליון נוספים שחתמו על פסק הדין המעוות שלפנינו.  האמא אורה מור יוסף לא יכלה להביא ילדים לעולם, וחפצה בילד או ילדה.  הלכה במסלול של פונדקאות בהודו, כאשר השוני היחיד בינה לבין שאר הורי הפונדקאות מהודו, הוא שהתינוק הוא תוצר של תרומות:  תרומת זרע, תרומת ביצית ותרומת רחם.  לנו האזרחים נשאלת השאלה מה פסול בזה? הרי ביום שהתחילה הפונדקאות זה היה לא נורמלי לשתול זרע וביצית ברחם של אם להשכרה.  כעת כל 3 המרכיבים הם תרומות שאינן קשורות גנטית לאימא אורה מור יוסף.  אז מה?  מה קרה?  מדוע התנפלו עליה וחטפו ממנה את התינוקת שלה?

התינוקת הועברה בסופו של דבר לאומנים שמתעתדים לאמץ את התינוקת של אורה, שגם להם אין קשר גנטי לתינוקת, כך שהטיעון עליו התבססה דחיית הערעור "הזיקה הגנטית מהווה את הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות" אינה תופסת.

השופט סלים ג'ובראן אומר: "המדיניות המשפטית הרצויה לא יכולה לאפשר הנאה מפירות הנובעים מזריעה שאינה מאושרת על-פי החוק, ועל החלטתנו זו לשמש תמרור אזהרה לפרטים אשר מעצבים את החוק בידיהם ומבקשים להתאימו למעשיהם – לאחר מעשה, חזק רצונם ככל שיהיה".

איזו צביעות. השופט ג'ובראן כל כך להוט למצוא נימוקים לחטיפת התינוקת לאימוץ מטעם משרד הרווחה, שהוא לא יודע אפילו מאיפה להמציא אותם.  בתיק ע"פ 911/14 פלוני נ. מדינת ישראל, טען ג'ובראן בדיוק ההיפך: שיש להקל בעונשה של ערביה אלימה שנסיבות חייה הקשות גרמו להתפרצויות אלימות ולהקל בעונשה שלא תשב בכלא. מדוע בפסק הדין אותו הוביל לא השתמש בפנינים אלו של "תמרורי אזהרה ולקיחת החוק לידיים"?

את התשובה מספק הנקניקון ניל הנדל. הוא טוען שמה שעשתה אורה מור יוסף הוא מסלול עוקף אימוץ ישראלי, ולכן עליה להיענש בגזילת התינוקת שלה. אנו ממליצים לאורה מור יוסף לתבוע את מדינת ישראל, להגיש תביעת הביאס קורפוס, ולדרוש להחזיר את התינוקת לפונדקאית, המשיבה 2 שממנה נולדה וממנה הגיעה. הרי את ההורים המאמצים אי אפשר לתבוע כי לא ידועה זהותם, אבל מי ששימש פה כסוחר ילדים הוא משרד הרוווחה, או יותר נכון עו"ס ארצית לאימוץ אורנה הירשפלד. מכיון שאורנה הירשפלד לקחה תינוקת שהייתה בידיים של אורה מור יוסף, ומסרה את התינוקת כמו סחורה להורים המאמצים, ללא תמורה, על משרד הרווחה להשיב את עלויות הבאת התינוקת לעולם. מדוע שמשרד הרווחה יהנה מתינוקת על מגש של כסף, סתם ככה?  זוהי עשיית עושר ולא במשפט. סיפסור בסחורה גנובה.

יותר מזה, אנו ממליצים לכל הורה שילדו נחטף לאימוץ לתבוע את משרד הרווחה ואת ההורים המאמצים על שווי הסחורה. צריך לגרום למשרד הרווחה לשלם כל שקל שההורה הוציא כדי להביא את הילד לעולם, מרגע ההתעברות, ועד רגע החטיפה. אם כבר משרד הרווחה מתייחסת לילדים כאל סחורה למסירה בשוק האימוץ, אז שישלמו על זה.

מה כל כך קדוש במסלול של אימוץ?  הרי אורה מור יוסף פסולה להיות אימא מאמצת, אז אם היא לא יכולה להיות אימא בדרך של אימוץ מדוע שלא תהיה אימא בדרך אחרת?  ובכלל מדוע להעניש את אורה מור יוסף ולא לשים את התינוקת באומנה בחיק המשפחה, או אפילו במקרה הכי גרוע, אימוץ פתוח?  מדוע הנאלחות הזו?  מדוע האטימות הזו?  מדוע להעניש?  מדוע לשים את הילדה אצל אנשים זרים?  הרי אם הנדל כותב שהורות צריכה שיהיה לה זיקה גנטית, במה טובים ההורים המאמצים מבני משפחה של אורה מור יוסף, שהרי לאף אחד אין קשר גנטי?

ההורים המאמצים הם טיפוסים נאלחים, אנוכיים, נרקיסיסטיים. הם יודעים בדיוק מי האמא שנלחמה להביא את התינוקת לעולם, ונלחמת ברווחה ובבתי המשפט להחזיר לה את התינוקת. התינוקת תגדל תפתח את תיק האימוץ, ותבין שהוריה המאמצים אולי העניקו לה רווחה כלכלית, אבל גרמו עוול עצום לאמא האמיתית, שבזכות מאמציה הבלתי נלאים הביאה אותה לעולם. זה עלול לחזור להורים המאמצים הללו כבומרנג.  כפי שאמרנו, המזור הכי טוב לאורה מור יוסף הוא לתבוע את הרווחה וההורים המאמצים לשלם את עלויות הפונדקאות.  לפחות שזה יעסיק את המערכת.

פסק דין – ניל הנדל שופט עליון מונע הורות מהאמא אורה מור יוסף – 7 שופטי עליון: אימוץ עדיף על משפחה מחבקת (פונדקאות לא גנטית) בע"מ 1118/14, קובץ pdf

0002

0002000300040005 0006 0007 0008 0009 0010 0011 0012 0013 0014 0015 0016 0017 0018 0019 0020 0021 0022 0023 0024 0025 0026 0027 0028 0029 0030 0031 0032 0033 0034 0035 0036 0037 0038 0039 0040 0041 0042 0043 0044 0045 0046 0047 0048 0049 0050 0051 0052 0053

השופטת שפרה גליק: "אני חולה, אני מקווה שאתם תידבקו. זה יוריד לי קצת מהלחץ שיש לי" – חדשות ערוץ 2

חדשות ערוץ 2, גיא פלג כתב משפט:

השופטת שפרה גליק מביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב, נתפסה כבר בעבר באמירה בעייתית כשאמרה לעורכת דין שטענה בפניה "אני אעלה אותך על טיל", עכשיו, היא כנראה מסתבכת באמירה בעייתית נוספת: "אני חולה, מקווה שתידבקו".

גיא פלג: מדובר באותה עורכת דין, באותו תיק שאנחנו כמובן לא ניכנס לפרטיו, אבל השופטת הקליטה את הדיון ואת חילופי הדברים. בין השופטת לבין אותן עורכות דין. בואו נשמע את הדברים.

השופטת שפרה גליק: "אין לי זמן, אני יושבת כאן עם חום".

עו"ד 1: אני רואה".

עו"ד 2: "אנחנו נתחלק מצוין בזמן ואנחנו לא נבזבז דקה ויש לי כדורים נגד חום".

עו"ד 1: "קודם כל תרגישי טוב".

השופטת שפרה גליק: "אני מקווה שאתם תידבקו, זה יוריד לי קצת מהלחץ שיש לי".

גיא פלג: אנחנו שומעים בהקלטה שהגיעה לידינו שהשופטת נשמעת אומרת: "מקווה שתידבקו מהחום שלי, מהמחלה שלי". צריך לומר שבפרוטוקול קוראים אותו אחרת, כתוב "אני מקווה שלא תידבקו", אבל אלו שמסרו לנו את ההקלטה עומדים על זה שזו הקלטה אותנטית.

ההקלטה הזו יחד עם תלונה חריפה הועברו להנהלת בתי המשפט ומבקר המדינה. בין היתר ההקלטה הזו הגיעה לח"כ אילן גילאון, והוא שאמר לנו "ההקלטה מעידה על התנהלותה של השופטת. חובה לשמור שהצדק יישמר וייעשה גם מאחורי הדלתיים הסגורות" .

מהנהלת בתי המשפט מוסרים לנו את התגובה הבאה:

"יש פרוטוקול המדבר בעד עצמו ואינו תואם את ההקלטה אשר יכול ושובשה. מדובר בקלטת שהוקלטה ללא אישור בית המשפט לענייני משפחה, אשר הדיונים בו מתנהלים בדלתיים אסורות ואסורים בפרסום". משכך טוענים, ההקלטה אסורה לשידור.

שופטת שפרה גליק לעורכות דין: "אני מקווה שאתן תידבקו"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4643534,00.html

על-פי הקלטה שהושמעה בערוץ 2 אמרה השופטת שפרה גליק לעורכות דין: "אין לי זמן, אני יושבת כאן עם חום". לאחר שהציעו לה סיוע, נשמעה השופטת אומרת: "אני מקווה שאתן תידבקו". הנהלת בתי המשפט: "היא אמרה אני מקווה שאתן לא תידבקו"

"אני מקווה שאתם תידבקו, זה יוריד קצת מהלחץ שיש לי", כך אמרה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, שפרה גליק, לעורכת דין במהלך דיון. כך פרסם הערב (יום ד') גיא פלג בערוץ 2.

 על-פי הקלטה שהושמעה בערוץ 2 אמרה השופטת גליק: "אין לי זמן, אני יושבת כאן עם חום". אחת מעורכות הדין שהיו באולם אמרה: "אנחנו נתחלק מצוין בזמן ואחנו לא נבזבז דקה ויש לי כדורים נגד חום". עורכת הדין השנייה הוסיפה: "קודם כל… תרגישי טוב". השופטת גליק השיבה לאן: "אני מקווה שאתן תידבקו, זה יוריד קצת מהלחץ שיש לי".

 בפרוטוקול הדיון הדברים לא מופיעים, אלא נכתב שם: "אני מקווה שלא תידבקו". בעקבות המקרה הועברו תלונות למבקר המדינה ולהנהלת בית המשפט.

 מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה לערוץ 2: "יש פרוטוקול המדבר בעד עצמו ואינו תואם את ההקלטה, אשר יכול ושובשה. מדובר בקלטת שהוקלטה בניגוד לדין וללא אישור בית המשפט לענייני משפחה, אשר הדיונים בו מתנהלים בדלתיים סגורות ואסורים בפרסום". בהנהלת בתי המשפט הוסיפו כי ההקלטה אסורה לשידור.

עלילת משרד הרווחה על הילד בן ה-4 מאלעד שנמצא בקרטון הסיפור האמיתי – צינור לילה

עלילת משרד הרווחה על הילד בן ה- 4 מאלעד שנמצא בקרטון.

כמה קל להכפיש ציבור שלם.

צינור לילה

בשבוע שעבר סערה המדינה מהסיפור המזעזע במגזר החרדי באלעד. כותרות העיתונים זעקו על "הומלס בן 3 וחצי מורעב ומטונף ננטש פעוט בקופסת קרטון". גם באתרי האינטרנט סיפרו את אותו הסיפור, דיברו על פעוט שישן במשך כמה ימים בתוך קרטון. אחרים דיברו על הומלס בן 4 מאלעד, וזה פחות או יותר הטקסטים, ובאחד מהאתרים אפילו ציטטו לכאורה גורמים במשטרה שאמרו "הילד היה במצב הזנחה קשה מאוד, וגם לנו שכבר ראינו כמעט הכל היה קשה לראות את המצב שלו. הזדעזענו לראות אותו ולהבין שכנראה כבר כמה ימים הוא משוטט לבדו ברחובות וישן בתוך קרטון".

אפילו שוטר אחד התראיין בגלי צה"ל עם אותם הכפשות.

אלא שהתחקירנים של ערוץ 10 נסעו לאלעד ונפגשו עם ראש העיר, עם הקמב"צ וגורמי הרווחה בעיר. הם מספרים על ילד שאיבד את אחיו הקטן לפרק זמן קצר. אירוע חריג, אבל שונה בתכלית מכפי שהוא הוצג בתקשורת. אולי אופי הסיקור קשור לעובדה שהאירוע קרה במגזר החרדי.

אפי שטרן, קמב"צ עיריית אלעד אומר:

"בסך הכל טווח הזמנים, פחות או יותר, זה בסביבות שעתיים וחצי שהם לא ידעו מה קורה איתו. הילד היה לבוש בבגדים שהם לא לטעם שלי, אבל בגדען, חולצה, כיפה, מסורק.
בסך הכל אני לא רואה את זה כסיפור חריג במיוחד. הפכו את זה לאיזה משהו דמוני לא ככה הסיפור. לא היה, לא נברא, לא מתקרב לזה אפילו".

ישראל פרוש, ראש עיריית אלעד:

"הבנתי שהכל מכור מראש. אנחנו חרדים ומה שלא נעשה, לא נצא טוב. עם ישראל, אנחנו עם אחד. היו הרבה מקומות אפלים שרצו למחוק את כולנו רק כי אנחנו שייכים לעם אחד. בואו נפסיק להתעסק עם התפל. בואו נסתכל על העיקר. שיהיה לכולנו פסח כשר ושמח".

גיא לרר: צריך לומר שאלה הם גורמים בעירייה.

גורמי הרווחה בעיר, גם הם אישרו את הסיפור שהילד נעדר רק לשעה וחצי.

שיחה עם א' אביו של הפעוט, שלא דיבר עד היום, לא סיפר, שתק והנה הוא מדבר לראשונה מספר את גרסתו לאירועים:

מה שהיה שם. אני בשעה שתיים חוזר מארוחת צהריים. אשתי מתקשרת אליי ביום רביעי: "תשמע הילדים עדיין לא חזרו מבית הספר", ואז בסביבות השעה 14:40 חוזר הבן שהיה אחראי הבן הגדול יותר, בן שבע וחצי, שהיה אחראי על הילד הקטן, בן שלוש וחצי. הוא אומר בבכיות, בטראומה: "לא רואה את אח שלי, אני לא יודע איפה הוא". הלך למיטה. התפרץ בבכי. לא היה מסוגל לדבר.

איבד אותו, הלך לו לאיבוד. הלך לו לאיבוד והוא לקח את זה מאוד קשה. ואז יש אצלנו מושג של גמ"ח השבת ילדים, בכל הריכוזים החרדיים. התקשרנו אליהם. לא הגיע הילד. אם יגיע, נהיה איתכם בקשר. קחו טלפון. התקשרתי למשטרה ראש העין מיד, בסביבות השעה חמש. נאבד לי ילד. כן, והשם שלו. אמרתי אני בדרך אליכם עכשיו. ואז אני מגיע למשטרה, אמרו לי: תשמע, סיפור, מצאו ילד בתוך קרטון, מוזנח. אני אומר להם: למה מוזנח? אני יודע שהוא יצא מהבית עם בגדים נקיים. גם דיברתי אחר כך עם המוכרים שהיו שם באזור. הם אמרו לי: כן, יש שם פשוט איזו פינה מוצלת. אז הילד שלך ישב לנוח שם. הוא כנראה נרדם. על הקרטון. זה הקשר המקרי בין הקרטון, לקופסא, לילד שישב שם. שהפך אותו "לילד הומלס". לילד הומלס, כמה ימים בתוך קרטון שזז.

גיא לרר: אתם הוצאתם אותו בבוקר לתלמוד תורה?

האבא א': לתלמוד תורה. בגדים חדשים. נקיים, מצוחצחים. נקי, מצוחצח. הוא בבוקר גם הפאות היו מסורקות. בגדים נקיים, מצוחצחים. גם אחר כך, דרך אגב, בתחנת המשטרה שהיו היה שם, חוץ מהכתמים של הפיצה שהשוטרים הביאו לו, הוא לא היה מלוכלך.

עובר יום, יומיים, אני מבין שכביכול התקשורת הצליחה לשכנע אנשים שקרה דבר שלא קרה. ואז הבנתי שיש פה משהו כבר מעבר לטעם הטוב, גם התקשורתי חרג. גם מפריע לי, שבגללי כביכול נגרם עוול על דבר לא אמיתי, דבר שקרי, והייתי אומר אפילו אכזרי, לגרום עוול לקהילה, לציבור, לעיר, דבר שלא נכון לעשות.

גיא לרר: תגיד, אבל לא הייתה לך איזושהי פגיעה אישית בשום שלב שאמרת: זה כואב לי, זה צובט לי בלב?

האבא א': זה כואב לי, קשה לי, אבל אני לא אביע את זה אף פעם החוצה. כי אולי המזג שלי, הפולני, אנשים קרים לא מביעים את הרגשות החוצה. אז שומרים בפנים, אבל בפנים מתחוללים דברים. אני בן אדם. אני לא מכונה. כואב לי, בתוכי הנפש סוערת, אבל אני מנסה בכל מקרה לשמור את זה אצלי וזה לא צריך להיות נחלה של אנשים אחרים.

גיא לרר: מה שלומו עכשיו?

האבא א': מתוק כמו תמיד, הילד ממשיך את החיים. בסך הכל היה לו איזה אירוע מעניין. דווקא השוטרים, הוא נהנה מהם, שהביאו לו אפילו במבה וטרופית. גיוונו לו ככה את הערב. הוא אפילו רצה לבקר עוד הפעם שמה.

גיא לרר: אני אסיים את הריאיון איתך באופן שאני לא מסיים בדרך כלל. בדרך כלל אני אומר רק תודה. הפעם אני אומר: תודה וסליחה. סליחה בשם התקשורת שהכפישה את שמך, בלי להכיר אותך, בלי לדעת מי אתה, מי המשפחה שלך והכפישה על הדרך ציבור שלם. סליחה.

האבא א': אני מקבל את ההתנצלות בשמי, אבל אני לא יכול לקבל בשם אחרים. אבל אתה לא צריך להתנצל. פשוט כל אדם הוא אדם בפני עצמו וצריך להסתכל, כשמסקרים מישהו אחר, להבין שיש מאחורי הדמות, מאחורי הסיפור גם אנשים ומשפחה וקהילה.

גיא לרר: שוב סליחה ותודה רבה לך.

האבא א': תודה רבה לך ויום נפלא. אני מאוד מעריך.

גיא לרר: אנו נודה למורן שכניק שלנו ולאלון שפיר.

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בתחנת משטרת ראש העין התקבלה קריאה על ילד משוטט באחת הערים בתחום שיפוטה. שוטרי התחנה פתחו בסריקות והבחינו בילד כבן 4 מבוהל ובמצב הזנחה מתקדם. כל אמירה נוספת מעבר להודעה הרשמית שפורסמה היא באחריות המפרסמים".

אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה – רשת ב' עם איילה חסון תחקיר יפעת גליק

בעקבות התחקיר של יפעת גליק מערוץ 1 בקישור כאן: http://wp.me/pxMec-2Sv ראיון עם אנה המספרת על התעללות ואונס שעברה במשפחת אומנה.

יפעת גליק: אנחנו נביא תמונת מצב של משפחות האומנה בשנים האחרונות בישראל, שצריך להסביר מה זה קודם כל משפחת אומנה בישראל? ילדים שחוו הזנחה אצל ההורים הביולוגיים והועברו למשפחות אומנה כדי שיתנו להם קורת גג, חום ואהבה ושיעניקו להם את הביטחון שהיה כל כך חסר להם, ואנחנו חושפים עדויות קשות מאוד של ילדים שעברו התעללות מינית מידי ההורים האומנים במשפחות האומנה, וכשניסינו להבין מה גרם לכל זה, מי שומר בעצם על הילדים האלה, הגענו לממצאים שבחלק מהמקרים שירותי האומנה בכלל לא מפוקחים על ידי משרד הרווחה.

למשל שאחד מכל שלושה ילדים שנשלחו לאומנה לא נפגשים עם עובדת סוציאלית, וזה מתוך מחקר של מכון ברוקדייל שהזמין משרד הרווחה, וזה למשל, חמור מאוד. התגלגלתי מעדות לעדות ושמעתי מילדים שניסו לזעוק לעזרה לומר שמשהו פה לא בסדר.

איילה חסון: חשוב להדגיש אלה ילדים שמוצאים מהמשפחות הביולוגיות שלהם, כי שם הם עוברים הזנחה או התעמרות והתעללות, ומפקידים אותם את אותם ילדים חסרי ישע במשפחות אומנה, אלה לא משפחות מאמצות עד שהמשפחה הביולוגית תוכל לקלוט אותם בחזרה על פי החלטה של הגופים הרלבנטיים, או שעד שהם יועברו לאותם משפחות מאמצות, ובעצם אותם ילדים, שעוברים התעמרות אחת של המשפחות הביולוגיות שלהם עוברים למקום אחר שלא מגונן עליהם, ובעצם הגופים שאמורים לפקח – לא עושים את זה, והילדים עוברים מהתעמרות אחת להתעמרות אחרת.

יפעת גליק: זה בעצם מה שהיה הכי מזעזע בתחקיר הזה. האוכלוסיה הכי מוחלשת שיש, ילדים שאין להם אף אחד בעולם והם בעצם שעברו מהתעללות אחת מהזנחה פושעת, ושם הם עברו טראומה נוספת.

עדותה של אנה

אנה (האבא האומן אנס והתעלל):  עליתי לארץ בגיל 5. הגעתי לפנימיית בית אפל והייתה שם טבחית שעבדה והם פשוט החליטו להתפטר ממני, ישר דחפו אותי למשפחה הזאת ומשם עד גיל 8 הייתי ובגיל 8 הם החליטו שהם יהיו משפחת האומנה שלי. בגיל 5 הגעתי לבד לארץ עם אחותי ושני האחים שלי. מגיל 5 עד גיל 8 הייתי בבית אפל והתארחתי במשפחת הטבחית כל שישי-שבת. בבית אפל טענו כי "נדלקתי" על האמא שם וסמכו עליה בלי לבדוק את הרקע שלה ושמו אותי שמה בתור משפחה מארחת בסופי שבוע.

איילה חסון: ומה קורה שם במשפחה המארחת?

אנה: היה הכל רגיל, בסדר ואז בגיל 8 עברתי סופית למשפחת המארחת כאומנה, והאבא פשוט החל להתעלל בי מינית. האמא הייתה מרביצה לי, מרחיקה אותי מהבית. האמא הייתה מכה אותי והאבא היה אונס אותי.

איילה חסון: והאמא של האומנה הייתה יודעת את זה?

אנה: האמא הייתה יודעת שהוא רואה סרטים כחולים והיא כאילו הייתה מתעלמת מזה.

איילה חסון: ואת, למי את פונה?

אנה: אני לא פניתי לאף אחד, כי פחדתי. היה לו רובה בארון והוא איים עלי שאם אני אספר הוא יתאבד, ופחדתי מזה.

איילה חסון: במשך כמה שנים את מתגוררת שם?

אנה: עד גיל 17.

איילה חסון: ואת לא חולקת את הכאב והסבל שלך עם נפש חיה? עם אף אחד?

אנה: עובדת סוציאלית הייתה באה והיא לא הייתה מתייחסת אלי, הייתה מתייחסת רק אל האמא, ואם היא מתייחסת רק אל האמא ולא אלי, אין לי על מי לסמוך. אין עם מי לדבר. הייתי לבד שם עם עצמי.

אנה

איילה חסון: היו להם ילדים?

אנה: היו להם ילדים גדולים, וכל אחד בשלו, היה עובד חוזר הבייתה עד שהם עזבו את הבית. הייתי כותבת את כל הסבל שלי על הדף.

איילה חסון: ומתי נפטרת מהמשפחה הזאת?

אנה: בגיל 17 אמרתי זהו. נמאס לי. חזרתי לפנימייה והאמא פנתה אלי ואמרה לי "כל זה באשמתך, איך שאת מתנהגת, אנחנו לא יכולים לסבול את זה", היא כל הזמן הייתה מזכירה את אמא שלי והייתה אומרת לי במקום אמא שלך הייתי מעיפה לך סטירה, בגיל 18 אני מעיפה אותך מפה. היא לא הייתה אוהבת אותי באמת. היא לקחה אותי רק בשביל כסף. הייתה אומרת לעובדת סוציאלית דברים שהם בכלל לא נכונים עלי, והעובדת הסוציאלית הייתה אומרת לה מה לעשות בשביל שאני אעשה דברים. היא הביאה אותי בתור המנקה שלה. לא היו לי חיים. לא היו לי חברות, לא היה לי אף אחד שאני אוכל לצאת לנשום אוויר. זה היה ללכת לבית הספר, לחזור לבית לנקות שתי קומות, ואם היא לא הייתה מרוצה ממשהו, הייתה מעיפה לי סטירה. כל פעם היא הייתה מזכירה את אמא שלי, ובגיל 17 כשהגעתי לפנימייה, גם חששתי לספר את זה, עד שישבתי עם המדריך ופחדתי שלא יהיו לי יציאות מהפנימייה, כי לא מספיק הייתי בהסגר במשפחת האומנה אני בהסגר בפנימייה. המדריך אמר לי "אנחנו נוכל לעזור לך אם תספרי מה שקרה לך שם". סיפרתי וזה עבר לחקירה אבל הבן אדם נפטר והתיק נסגר. משרד הרווחה נתן לי טיפול באומנות. מה טיפול באומנות עוזר? לא עוזר לי בכלום. אני שנים עם הפצע בלב.

איילה חסון (בוכה): מה את עושה היום אנה?

אנה: יש לי פצע ברחם רק בגללו וכל פעם אני צריכה ללכת לרופא לבדוק אם הכל בסדר.

איילה חסון (בוכה): מה את עושה היום?

אנה: היום אני מנקה בתים. יותר מזה אני לא יכולה לעשות.

החלום הגדול של אנה ללמוד פדיקור-מניקור, קוסמטיקה, שיהיה לה פינה שלה שהיא תוכל לעבוד. אנה שקועה בלשרוד כלכלית ולא יכולה ללמוד כרגע.

איריס פלורנטין סמנכ"ל משרד הרווחה: אנחנו עושים הכל כדי שהילדים לא ייפגעו. את הגברת הזו אני לא מכירה. אני ממש כואבת את כאבה.

קישורים:

תחקיר יפעת גליק ערוץ 1: עדויות קשות על התעללות פיזית ומינית בילדים שנשלחו לאומנה – מי מפקח על ילדי האומנה?

תחקיר יפעת גליק ערוץ 1: עדויות קשות על התעללות פיזית ומינית בילדים שנשלחו לאומנה – מי מפקח על ילדי האומנה?

תחקיר יפעת גליק "מבט" ערוץ 1: עדויות קשות על התעללות פיזית ומינית בילדים שנשלחו לאומנה, שמשרד הרווחה שאמור היה לפקח על הילדים – לא עשה זאת.

"את הפעם הראשונה אני לא זוכרת אבל אני זוכרת את המיליון פעמים שקרו. מפחיד אותי לפתוח את הדלת הזאת.

"אני לא מתביישת. אני לא עשיתי שום דבר. הם זה שהתעללו בי ופגעו בילדה קטנה".

העדויות הקשות שתשמעו לאורך התחקיר הזה היו מנת חלקן של הצעירות האלה במשך שנים. סיפורם המטלטל של הקורבנות הפגועים מלמד גם על העדר פיקוח של מערכת אחת, מסואבת מדי, אטומה מדי, שיכלה למנוע הזנחה והתעללויות מיניות.

בישראל כ- 3,000 ילדים שוהים אצל משפחות אומנה, שאמורות לטפל בהם במסירות. לצורך כך הן גם מקבלות תגמול כספי ממשרד הרווחה.

אנה מציגה אלבום תמונות:

"זאת אני".

— כשאת מסתכלת על הילדה הזאת, מה את חושבת עליה?

"שהייתה מחייכת בתמונות, חשבה שהכל בסדר אבל כלום לא בסדר. אני תמיד מחביאה אותו (את האלבום) לא להיזכר בילדות."

שמונה תמונות, זה כל מה שיש לה, לאנה, מילדותה המוקדמת. נולדה בברית המועצות להורים קשי יום, סבלה מהזנחה קשה ועלתה לישראל. בגיל 6 נשלחה לפנימייה משם למשפחה אומנת. חשבה שהנה סוף סוף תזכה לחיבוק.

"לפעמים אני יושבת ובלילות בוכה ונזכרת איך הם יכולים לקחת ילדה קטנה ולהתעלל בה ככה. מה יש לילדה קטנה? מה, חזה? מה? הכל קטן אצלה".

— את זוכרת את הפעם הראשונה?

"זוכרת. זוכרת ולא אשכח אף פעם".

אנה מספרת שהאב האומן שלה, שאמור היה להגן עליה, הוא גם האיש שפגע בה.

"זה התחיל בזה שהוא התחיל לגעת בי. אמרתי לו: אני לא רוצה. והוא הכריח. היה מראה לי סרטים כחולים. הייתי יושבת ולא מבינה מה קורה. הייתי קופאת, קופאת על הספה, קופאת. רציתי למות."

קולה של דנה – אביה האומן אנס אותה:

"אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שלוש. אבא שלי נפל לסמים, החליטו להעביר אותי לבית יתומים ומשם העבירו אותי למשפחת אומנה".

— כמה פעמים קרה מה שקרה?

"מגיל 4 עד גיל 12, אי אפשר לספור. ידעתי שככה מתנהלים, ככה. זה היחסים בין הורים וילדים. לא ידעתי שמשהו לא בסדר. הייתי נבוכה, לא רציתי גם לפגוע בו כל הזמן, הרגשתי גם כאילו אני חייבת לו המון. בעצם בגיל 12 רק הבנתי ש… אחותי הגדולה דיברה אתי שאני ילדה בוגרת ואני צריכה לשמור על הגוף שלי. ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. איך זה שאני צריכה לשמור על הגוף שלי, ובעצם מישהו נוגע בגוף שלי".

עו"ד רוני אלוני סדובניק: העובדות הסוציאליות שאמורות לעשות איזשהו פיקוח תקופתי פונות להורים האומנים לראות מה קורה עם הילד. ואם ההורים האומנים מנסים להסתיר מה באמת קורה לילד?

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: ילדה שנפגעת תקיפה מינית היא מפוחדת, מבוהלת. התוקף מן הסתם יושב לידה, היא בוודאי ובוודאי לא תאמר שום דבר.

אנה: "ילדה קטנה יושבת לידך. מה את בכלל שואלת את האימא, אם הכל בסדר? בטח היא תגיד שהכל בסדר! את לא רואה שילדה קטנה יושבת לידך, את לא תשאלי אותי אם הכל בסדר?"

אחד מכל 3 ילדים המתגוררים במשפחת אומנה לא נפגשים כלל עם עובדים סוציאליים. כך עולה ממחקר של מכון ברוקדייל, שמומן על ידי משרד הרווחה.

דנה: "היא הייתה יושבת עם האבא 10 דקות ופשוט הולכת".

— לא שאלה אותך איך אתצ מתאקלמת?

"לא, כלום".

יואה שורק – חוקרת מכון ברוקדייל: הם הסבירו שזה נובע גם מכך שיש להם זמן לפגוש משפחה פעם בחודש. ואז בביקור של שעה וחצי, לא מגיעים לזה.

עוד עולה מן המחקר כי כמחצית מן העובדים הסוציאליים שכבר נפגשים עם הילדים, אינם בעלי ניסיון כלל על פי הקריטריונים שקבע משרד הרווחה, לא כולן עברו גם הכשרה מתאימה לקראת התפקיד המורכב. 32% מהעובדים הסוציאליים מטפלים במספר ילדים גדול יותר משנקבע בתקנות.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: אני חושבת שזה ממש הזוי. אני הייתי מצפה שעל 10 ילדים יהיה עובד סוציאלי ופסיכולוגית, ממש מערכת.

עם נתונים כאלה, לא מפתיע שאצל אנה, דנה וגם במקרים נוספים נאלצים ילדים קטנים להתמודד בעצמם עם הטראומה בזמן שאנשי המקצוע לא מבחינים בסימני המצוקה.

ד"ר יעל קולסקי: יש ניואנסים שמאוד אופייניים והם בוודאי ובוודאי נמצאים יותר במקומות אחרים מאשר בתוך המשפחה. כלומר בגן או במשחקים עם חברות, וזה בעצם מה שצריך לבדוק אם רוצים לראות האם יש חשד לפגיעה מינית.

אנה: "הייתי צועקת וכועסת ולא רגועה והייתי מעיפה בבית ספר כיסא בגלל ה… שיראו, שישימו לב שאני עוברת משהו. כי לא יכולתי להתבטא בפה".

דנה: "אמרתי שלא טוב לי ושאני לא רוצה לחזור הביתה והזמינו אותו לשיחה, ו… אחר כך הוא יצא מהדלת, הוא לקח אותי הביתה והוא נתן לי עונש על זה שאני משקרת, ואמרו לי שאני משקרת".

אף שהרשויות לא האמינו לדנה, בסופו של דבר נחשפה הפגיעה המינית שעברה. נגד האב האומן נפתח תיק במשטרה ודנה, היא הורחקה משם. אלא שנוסף לדנה, "טופלו" תחת קורת הגג הזו עוד שני ילדים ואיש לא מיהר להוציאם מן הבית. כמה חודשים לאחר מכן, כשסוף סוף יצאו אף הם ממסגרת משפחת האומנה, התברר שהאב האומן תקף גם אותם.

נינה – אביה האומן אנס אותה: כלום! פשוט החזירו אותו הביתה, זה כאילו… את מבינה למה אני לא סומכת על אף אחד? אף אחד לא באמת מעניין אותו. לא באמת איכפת למישהו מה עובר, מה יכול לקרות שם במקומות כאלה? כשהייתי בת 13 זה התחיל. מה היה השיא? אני לא יכולה להגיד את זה".

רק כשנינה הייתה בחודשי הריון מתקדמים רשויות הרווחה התעוררו. בת 14 בלבד, ילדה נינה בן והוא נמסר מיד לאימוץ. מי שהכניס אותה להריון היה אביה האומן.

נינה: "בואי נגיד, אם היו שואלים אותי מה קורה בבית, הייתי אומרת. אבל… לא היה מישהו שבא ושאל והתעניין".

עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: אדם שהיה ידוע שהוא מובטל, אלכוהוליסט, בעל מחלת נפש, וממש משפחה לא מתפקדת. הוא אנס אותה במשך שנים, הוא לא שלח אותה לבית ספר, השתמשו בה כמשרתת של המשפחה.

אז מי בעצם קובע איזו משפחה תשמש משפחת אומנה? בשנת 2001 העביר משרד הרווחה את האחריות לטיפול בשירותי האומנה  לגופים פרטיים, שאמורים לעבור מכרז. במילים אחרות: הפרטה. המשמעות: על כל ילד שמגיע למשפחה אומנת, מקבלים הגופים תשלום.

בפועל, טעויות קורות.

— אתם לא עברתם מכרז מ- 2001?

"נכון, נכון."

וכשמשרד הרווחה מודה שכמה מן הגופים לא עברו מכרז, מי קובע האם משפחה ראויה לשמש אומנת?

שלוה ליבוביץ, מפקחת אומנה ארצית משרד הרווחה (צוחקת): אני לא יודעת מה קורה שם. אני לא יודעת. אני לא נכנסתי לשם. אנחנו לא נכנסים למקום. אנחנו נכנסים רק למקומות, למשפחות, שבהם יש… שעברו מכרז. יכול להיות שמשפחות אולי אצלנו לא היו עוברים את תהליך הבדיקה, ויכול להיות שהליווי המקצועי… אני לא יודעת מה קורה שם.

הכשל בטיפול בילדי אומנה לא נגמר בהעדר פיקוח או ליווי מקצועי מתאים. מתחקיר יפעת גליק "יומן" עולה כי פגיעות בילדים מושתקות בחסות החוק.

ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה

ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

עו"ד רותם אלוני דוידוב, מייצגת נפגעות עבירות מין: יש מנגנון שנקרא "ועדות פטור" שהן נותנות פטור מחובת דיווח כדי שרשויות הרווחה יוכלו לפתור את הבעיה בצורה טיפולית יותר ולא דרך מעורבות אקטיבית של המשטרה.

בשנת 2013 דנה הוועדה המיוחדת בכ- 1,300 בקשות לפטור מחוובת דיווח על פגיעה. כמחציתן קיבלו פטור קבוע. נתונים דומים התקבלו בשנים הקודמות.

שלוה ליבוביץ מפקחת אומנה: חלק גדול מהתיקים לא באים לידי ביטוי בצד הפלילי.

מה הקריטריונים לקבלת פטור מדיווח למשטרה על הורים שמתעללים בילדים, אתם שואלים?  בתשובה רשמית של משרד המשפטים נאמר לנו כי קיימת טיוטה למיסוד הקריטריונים אך זו טרם אושרה באופן סופי.

עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: המצב הנפשי שלהם בהעדר טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, מידרדר, הולך ומידרדר, והם פשוט הופכים אחר כך להיות כלי שבור שקשה מאוד בכלל לתקן אותו.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית:נדיר מאוד שמישהי תשתקם. וגם אם היא תשתקם, זה יקח שנים ארוכות מאוד, מאוד ארוכות של טיפול.

אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

אביה האומן של נינה הורשע באינוס, דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה.

נינה: "זה משפיע על המון דברים. על חיי חברה, על הזוגיות, על קושי לבטוח באנשים, להסתובב בחוץ, בערב".

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו. צילום מסך מהתחקיר

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר, היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו.

דנה: "מבחינתי כל אדם יש לו איזה אינטרס או רצון לפגוע, אני לא מאמינה בעצמי. רוצה להאמין שזה יקרה יום אחד."

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה. צילום מסך מתוך התחקיר

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה, לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה.

"אנה: לא רק שפגעו בי והורידו בי את האמון, אני מורידה את העיניים. אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים של בנאדם, כי אני לא מאמינה בו. אני אומרת לעצמי: תאמיני בעצמך".

אנה שקועה בחובות עד צוואר. בימים אלה היא עובדת בניקיון אבל חולמת יום אחד להיות קוסמטיקאית.

אנה: "לפעמים אני, כן, נשברת. כל בוקר לקום ולשרוד, ועוד לשרוד, ועוד לשרוד. ודי, כמה אפשר? כמה אפשר לשרוד?"

מירי אופריכטר סגן מנהלת מחלקה לשירותים חברתיים לשכת רווחה קדימה צורן בהתקף אמוק נגד אב גרוש

עו"ס מירי אופריכטר, עושה דין לעצמה וכופה את עמדותיה הן על בית הדין הרבני והן על האבא וילדיו. במקביל היא פועלת להכפשת האב, ומעלה טענות וקביעות שקריות, שלא היו ולא נבראו. אלמלא האב הקליט את השיחה עם פקידת הסעד, סביר להניח שהיה נמצא מאחורי סורג ובריח, שכן האב עובד כמאבטח בשגרירות, נושא כלי נשק, ופקידת הסעד בתלונתה הכוזבת טענה כי האב איים, התנהג בתוקפנות ובריונות. ההקלטה מוכיחה ההיפך.

האב ביקש לצלם את תיק הרווחה שנמצא במחלקה לשירותים חברתיים בלשכת רווחה קדימה צורן, על פי צו של בית הדין הרבני נתניה. במשך כחודשיים האב נדחה בלך-ושוב, וצו בית הדין אינו מתקיים. משדרש האב לשוחח עם מנהלת מחלקת הרווחה, פעלה אופריכטר באופן דורסני ופוגעני וגרמה לנזקים לאב.

משטרת ישראל לא נקטה בהליכים פליליים כלפי אופריכטר. דומה כי אופריכטר השילה מעל עצמה את מחסומי הבושה תוך העלאת טענות מטענות שונות שאין להן כל אחיזה במציאות. ולו רק משום חומרת הדברים בדברי הכזב של פקידת הסעד, הטקטיקה שבה נוהגת פקידת הסעד, להשתולל, להתפרע ולהעליל על אב שהגיע לשוחח עם מנהלת לשכת רווחה – אסור שיקרה במדינת ישראל. פקידת הסעד פעלה בכוחניות ובריונות.

אופריכטר מאבדת שליטה וצורחת בהתקף אמוק נגד האב כי הוא תוקפני. הקשיבו לשיחה ותשמעו מי התוקפני.

**

עדכון: אופריכטר הגישה תלונה על הסרטון ביוטיוב – מדובר בפסיכופאטית ש"מהטיפול" שלה נגרם למשפחה נזק בל ישוער. חובה להקשיב להקלטה.

מירי אופריכטר הפסיכית

תמלול:

מירי אופריכטר סגנית מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים: אם זה להתלונן עלי אני יעביר את זה, אם זה הסיבות: ההחלטה שהגיעה מבית הדין, אז אני מטפלת בהן.

אבא: בכל הסוגיות אני רוצה לדבר עם המנהלת. אני רוצה לדבר עם המנהלת שלך, לא איתך. עם המנהלת שלך. זה הכל.

לא ביקשתי את השמיים. רוצה לדבר עם המנהלת.

פק"ס: אתה מה זה מעליב אותי. מה זה מעצבן אותי.

אבא: אני לא רוצה להעליב אותך. אני פניתי אלייך?

פק"ס: לא יודעת על מה.

אבא: אני לא פניתי אלייך. את זאת שפנתה אלי. אני לא רוצה להעליב אותך, אני רוצה לדבר עם המנהלת שלך. זה הדבר הכי מינימלי שיש.

פק"ס: אנחנו סיימנו את השיחה, ואני מציעה לך לשוחח עם ראש הממשלה באותו מעמד. מה דעתך?

אבא: למה?

פק"ס: ככה! כי אתה אזרח וזכותך לדבר עם ראש הממשלה.

אבא: זכותי לדבר עם המנהלת שלך. את לא ראש ממשלה ואני רוצה לדבר עם המנהלת שלך.

פק"ס: לא איתי. בגישה הזו, תחשוב אם הגישה שלך משרתת אותך.

אבא: אני רוצה לדבר עם המנהלת שלך, מתי אני אקבל תשובה בעניין?

פק"ס: אני לא עובדת אצלך! אתה מדבר איתי מול הפנים ומתחצף!

אבא: אני לא מתחצף. מי המנהלת שלך?

פק"ס: אני המנהלת [צועקת]. אני אתלונן עליך. אתה חצוף שאין כדוגמתך. תתבייש לך. עוזרים לך. לא, לא, תעצור אותי, נותנים לך, אני מטפלת בך שנתיים, כל העולם.

אבא: מי המנהלת שלך, אני יכול לדעת?

מי המנהלת שלה? אסור לה לגרש אותי.

פק"ס [צורחת באמוק]: החוצה!!! אני מבקשת להזמין משטרה מיד! הבן אדם הגיע, הוא תוקפני, הוא מאיים, הוא חצוף, הוא מאשים. אתה חצוף. אתה חצוף. אתה מאשים במה שאתה אשם בעצמך, כל הגישה שלך, כל התוקפנות שלך, כל האשמות שלך.

אבא: השיחה מוקלטת.

וכך זה התחיל . . .

לאבא יש צו של בית הדין הרבני המורה ללשכת הרווחה לצלם לו את תיק הרווחה. האבא ממתין במשך חודש וחצי לקבל זימון לצילום התיק, אולם הפקידות במשרד הרווחה מתעלמות מבקשותיו החוזרות ונשנות של האב.

האב נכנס ללשכת הרווחה ומבקש לצלם את תיק הרווחה.

פק"ס [מנסה לעורר תחושת אשמה אצל האב, למרות שמדובר בחרטוטולוגיה]: תביא בחשבון שמישהי סובלת בגללך עכשיו.

אתה מטופל יחידי שלנו? בגללך עזבתי אותה בחדר, על מצפונך.

האב: חודש וחצי אני רודף אחריכם. את במיוחד לא נותנת לי תשובה.

פק"ס: אתה במיוחד משקר ואין מישהי אחת שתגיד שאתה אומר אמת.

אבא: אל תגידי לי אתה משקר, כי אני לא אומר לך שאת משקרת ומתעלמת מהמכתבים שלי.

פקידת הסעד מורחת את האב: התיק אצל יפה. כל החומר אצל יפה…

 מה הלחץ? הדיון שלך נגמר כבר.

אבא: אין כל לחץ. אני רוצה תשובות. זה הכל.

פק"ס: יום ראשון יפה נמצאת. יפה יוצרת איתך קשר. יפה יוצרת איתך את המועד, בהתאם להחלטת בית משפט, מה שבית המשפט ביקש חומר מצולם מהתיק, תבקש את כל החומר. . .

תחקיר יפעת גליק "מבט" ערוץ 1: אוזלת היד של שירותי האומנה במשרד הרווחה: העדר פיקוח, ליווי והשמה מתאימים הם רק חלק מהגילויים

אוזלת היד של שירותי האומנה במשרד הרווחה: העדר פיקוח, ליווי והשמה מתאימים הם רק חלק מהגילויים / יפעת גליק תחקירנית "מבט" ערוץ 1

https://www.facebook.com/IfatGlickIBA?pnref=story

8 תמונות – זה כל מה שנשאר לה, לאנה, מילדותה המוקדמת. אם הדלתות היו מסתובבות בכיוון אחר, החיים שלה היו וצבועים ורוד בוהק. כי היא חכמה, רהוטה, יפה. מאוד יפה. אחת כזאת שיודעת להסתדר.

אבל היא נולדה להורים שהזניחו אותה והתגלגלה לפנימייה ומשם למשפחה אומנת. בת 8 בלבד, הראה לה האב האומן שלה סרטים כחולים ואחר כך חולל בגופה הקטן זוועות.

במרחק קו אווירי לא גדול משם, במשפחת אומנה אחרת, התגוררה הילדה דנה. גם הוריה הביולוגיים לא יכלו לשאת בנטל הגידול. היא חשבה שיחסי המין שקיים איתה אביה החורג הם היחסים שמקיימים כל הילדים עם כל ההורים בעולם.

הרשויות גילו שמשהו פה לא בסדר רק כשנינה היתה כבר בת 14, בחודשי הריון מתקדמים. היא ילדה ומסרה את בנה לאימוץ. מי שהכניס אותה להריון היה אביה האומן.

העדויות המזעזעות שתשמעו הם לא הדבר היחיד שהפך לי את הבטן. ככל שהתגלגלנו עם הסיפור הזה, העורכת נועה ברק ואני, התגלו עוד רבדים באוזלת היד של שירותי האומנה במשרד הרווחה: העדר פיקוח, ליווי והשמה מתאימים הם רק חלק מהגילויים.

הערב ב"יומן", בערוץ הראשון – התחקיר המלא על הילדים השקופים, הכי מוחלשים בחברה, אלה שאף אחד לא שמע את הזעקה שלהם, למרות שהיא מילאה את כל החלל.
עריכת וידאו: אירית דנון

פייסבוק יפעת גליק תחקירנית "מבט" ערוץ 1

פייסבוק יפעת גליק תחקירנית "מבט" ערוץ 1

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "פנימיית רננים זכרון יעקב – מה קורה בבית הזה" ישראל היום – שישבת מרץ 2015

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

לשפר או לסגור

בתור חניך לשעבר, שלמד בפנימיית רננים לפני כשלוש שנים, הזדעזעתי לקרוא את הכתבה ואני זוכר שחוויתי חלק מהדברים שהועלו בה. הרבה פעמים קרה לי ששלחתי בגדים לכביסה בפנימייה והם נעלמו, ואני זוכר גם את התופעה שחניכים נאלצים לגרוב גרביים שאינם אחידים. האוכל בפנימייה הזאת בתקופתי היה מתחת לכל ביקורת, והגישו ברוב ימות השבוע מנות קרב. אציין עוד כי פעמים רבות הייתי עד לחניכים לא קלים בלשון המעטה, אשר נוהגים באלימות כלפי חניכים אחרים בפנימייה ואף כלפי אנשי צוות אחרים. הייתי מצפה ממוסד, שמרוויח סכום מכובד עבור כל חניך המתחנך בו, להסיק מסקנות כדי שלחניכים שבאים אליו מרחוק יהיה טוב יותר לחיות בו. לנוכח המקרים שצוינו בכתבה, ראוי שהנהלת הפנימייה תשפר את תנאי המוסד מהיסוד, ואם התנאים עבור החניכים לא ישופרו – ראוי שהממשלה תחליט על סגירתו. לירון 

עבודת קודש 

כתבתה של נעמה לנסקי, "מה קורה בבית הזה," היא המשך לעבודת הקודש – אם ננקוט מושגים האהובים על העובדים הסוציאליים – שהיא עושה זה זמן, בתחקיריה על התנהלות מערכת הרווחה בישראל ועל השלכותיה על האוכלוסייה שבקרבה היא פועלת. הכתבה האחרונה היתה אולי החשובה שבכתבותיה, מפני שהיא הביאה את זעקתם של החוסים לתודעת הציבור, שמעדיף לא לדעת מה קורה בבתים האלה. כתבה זו המחישה באופן חריף וחד עד כמה "טובת הילד" היא בחזקת אמירה צינית, שמאחוריה מדיניות אטומה וחסרת לב. למרות הסקפטיות הגוברת שלי, לאחר קרוב ל- 25 שנים של מעורבות בנושא הוצאת ילדים מבתיהם והעברתם לאימוץ, למרכזי חירום, למשפחות אומנה או למוסדות הרווחה, כשהמצב הולך ומחמיר, כתבות כמו זו מעוררות בי בכל פעם תקווה שאולי סוף סוף משהו ישתנה במערך הרווחה. אלא שראיתי לאורך השנים איך מצליחים פקידי הרווחה להרחיק עיתונאים מהעיסוק בנושא בדרכים שונות. פרופ' אסתר הרצוג

 הלוואי שמשהו ישתנה 

בדרך כלל משתמשים במייל של כתבים כדי להביא לידיעתם סיפור, אבל החלטתי לכתוב לך על הכתבה שעסקה במוסד רננים וזה מחריד, מזעזע וכל מילה חמורה אחרת תהיה במקומה כדי לתאר את מה שהרגשתי כשקראתי את העדויות הקשות שהבאת בכתבה. זו עיתונות חוקרת שמבקרת את מה שנעשה מתחת לרדאר. אף פעם לא באמת הבנתי את משמעות המושג "נוער בסיכון," אבל אחרי שהיתה לי הזכות לדבר מולם אני יודע את האמת שמאחורי ההגדרות. הם קודם כל ילדים עם חלומות, עם רצון לקבל את מה שכל אדם רוצה לקבל – וזה מקומם בעולם. הכתבה הזו פקחה לי את העיניים, הלוואי שמשהו ישתנה בעזרתה. אורי

תגובות

3

קישורים:

הזנחה והתעללות בפנימיית רננים בזכרון יעקב: עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת – נעמה לנסקי "ישראל היום"

פנימיית רננים בזכרון יעקב מזניחה קטין חסר ישע במשך 3 חודשים – האמא זועקת "הצילו את בני"