"אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי – הוא ימות" איציק, כמעט בן 12 שוקל 200 ק"ג. רשויות הרווחה רוצות לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי • "אני רק מבקשת שיאפשרו לי לטפל בו בבית או בקהילה. שהילד יוכל להחזיר לעצמו את האמון באנשים, בלי שירחף האיום שיסגרו אותו במקום שבו אין לנו שליטה על מה שנעשה איתו" / נעמה לנסקי "ישראל היום"

"אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות"

נעמה לנסקי, http://www.israelhayom.co.il/article/289111

אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות / נעמה לנסקי "ישראל היום", הכתבה בקובץ pdf

איציק. חולם לטוס לראות את מסי משחק בברצלונה, ולהיות וטרינר צילום:  מהאלבום המשפחתי
איציק. חולם לטוס לראות את מסי משחק בברצלונה, ולהיות וטרינר צילום: מהאלבום המשפחתי

קרוב איציק יהיה בן 12. יום ההולדת שלו יחול בחופש הגדול, והוא מקווה מאוד לחגוג אותו בבית, בחיק משפחתו. בני כיתתו עסוקים בימים אלה בהכנות לקראת מסיבת הסיום של כיתה ו'. אבל איציק לא ייקח חלק במסיבה. הוא לא רוצה. גם לו רצה, הוא לא יכול.

איציק שוקל קרוב ל־200 קילו.

במסמכים הרפואיים מכנים את זה "עודף משקל קיצוני", או "השמנת יתר חולנית". מבחינתו של ילד שעדיין לא מלאו לו 12, המשמעות היא שאיציק (שם בדוי) בקושי מסוגל לעמוד על רגליו וללכת, מתקשה לנשום, מתאשפז לסירוגין בבתי חולים כבר שנים, ולאחרונה מתמודד עם האיום שמפחיד אותו ואת משפחתו יותר מכל: אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.

בשבועות הקרובים יתבקש בית המשפט להכריע במאבק שמנהלת אמו של איציק נגד אשפוז להערכה פסיכיאטרית, שגורמי הרווחה רוצים לכפות על בנה היחיד, בטענה שמצבו הנפשי קשה והעלייה הדרמטית במשקלו נמשכת ומסכנת אותו.

"אני חוששת לחייו אם יאשפזו אותו במחלקה פסיכיאטרית", אומרת אמו, "הוא לא יעמוד בזה. היו לו חיים לא קלים, הוא עבר כל כך הרבה תלאות, ואין לו אמון באנשים שאינם בני המשפחה שלו. אני רק מבקשת שיניחו לנו. שיאפשרו לי ולמטפלים שעליהם אני סומכת לטפל בו בבית או במסגרת הקהילה. שלא ינתקו את הבן שלי ממני. שייתנו לילד שקט ושלווה להחזיר לעצמו את האמון ואת הביטחון בעולם, בלי שכל הזמן ירחף מעל הראש שלנו האיום שניפרד, שיסגרו אותו במקום שבו אין לו ולי שליטה על מה שנעשה איתו. שייתנו לו להתייצב, להתיישר. לחזור להיות הילד המקסים והשמח שהוא היה פעם".

רוצה חיים רגילים 

הם מתגוררים בדירה קטנה באזור השרון. הוא מרכז עולמה והיא מרכז עולמו. מעולם לא עזבה אותו. בארבע השנים האחרונות העבירה איתו חודשים על גבי חודשים במסדרונות בתי חולים. בלילות ישבה ערה ודרוכה ליד מיטתו כדי לוודא שמצבו לא מידרדר ונשימתו סדירה.

בחודשים האחרונים מאז שחזר הביתה מעוד אשפוז, שנמשך כשנה, איציק מבלה את רוב שעות היום בחדרו, ישוב בכורסה גדולה, מול שולחן שעליו ניצב המחשב שלו. הוא אלוף במשחקי מחשב, מפעיל אתר של משחקי מחשב, יוצר סרטונים ליו־טיוב, פעיל בפייסבוק ואוהד שרוף של קבוצת הכדורגל של ברצלונה. במוצאי השבת האחרונה קרן מאושר כשהקבוצה זכתה בגמר ליגת האלופות. כל שער שהבקיעו שחקני הקבוצה לווה בקריאות רמות ונרגשות מצידו ובהתכתבות נמרצת עם אוהדים אחרים בפייסבוק.

יש לו שני חלומות גדולים. האחד, לטוס לברצלונה ולראות את מסי משחק בקאמפ נואו. האחר הוא להיות וטרינר. בינתיים הוא מגדל תוכי מדבר ותוכית דררה.

בשנים האחרונות איציק מדבר אך ורק עם בני המשפחה הקרובים. עם אחרים הוא מתקשר באמצעות מחוות גופניות קלות, כגון הנדת ראש ומשיכת כתפיים, או לכל היותר כתיבת מילים בודדות. זה מצב שמכונה "אילמות סלקטיבית". ניסיונות ראשוניים ליצור איתו קשר נענים במצמוץ, בחיוך מבויש או בהתעלמות. לאחרונה, מציינת האם, הוא החל לתקשר גם עם מדריך הכושר, שמגיע לביתם פעמיים בשבוע.

איציק מתקשה מאוד בהליכה, ולדברי אמו מסוגל לצעוד עד 100 מטרים. בעבר התקשה לצלוח יותר מ־50 מטרים מבלי להתנשם בכבדות ולהתעייף, אבל ככל שעובדים איתו, כך הוא מצליח להשתפר. אמו מספרת שמאמן הכושר שלו, שיצר איתו יחסי אמון, מצליח לעזור לו באימונים ביתיים, לאט ובהדרגה.

הוא לא יוצא מהבית. ארבע פעמים נתקע במעלית הבניין, ומאז הוא מסרב להשתמש בה. לרדת ברגל את 15 המדרגות המפרידות בין פתח הבית לבין העולם שבחוץ אינו מסוגל. הוא ישן הרבה, במהלך היום והלילה, או בכורסתו הגדולה, כשמשענתה משוכה לאחור, או במיטתו. לפעמים הוא אוהב לישון בסלון, הצמוד לחדרו. כדי להתקלח ולהתלבש הוא זקוק לסיוע, בעיקר כשהוא לובש מכנסיים, מאחר שאינו מסוגל להתכופף.

איציק. "מדובר בילד נבון, עם פוטנציאל בשמיים" // צילום: מהאלבום המשפחתי
איציק. "מדובר בילד נבון, עם פוטנציאל בשמיים" // צילום: מהאלבום המשפחתי

עד גיל 3 מצבו של איציק לא היה חריג במיוחד. אמו (39) מציינת שהוא נולד עם בעיה בכליות, שהתגלתה כשהיה בן חודש וחצי, ולכן טופל תרופתית במשך כמה שנים. "הוא היה תינוק קצת מלא, אבל לא משהו קיצוני", היא אומרת ומראה תמונות מאותם ימים, "בגיל 3 החלה העלייה המשמעותית שלו במשקל, די במקביל להפסקת הטיפול התרופתי. אני מרגישה שיש קשר בין הדברים, אבל כמו בכל הטיפול בו, לא ממש יודעים מהם הגורמים למצב שלו. אני עצמי מלאה, ולכן חשבתי תמיד שייתכן שיש מרכיב גנטי שהביא למצבו.

"כשהוא היה קטן, לקחתי אותו לפעילויות ספורט, להידרותרפיה, למעקב אצל דיאטנית, אבל ראיתי שהוא מתנפח ומתנפח. זאת לא היתה בדיוק השמנה, זה לא ילד שהיה יושב ואוכל כל הזמן או פותח את המקרר ומחפש אוכל. ממש לא". 

הוא למד בגן רגיל, "והיה מאוד קשה", מספרת האם. "הצוות בגן שלו היה נהדר, אהב אותו מאוד ושמר שהילדים יקבלו ויכבדו אותו. אבל ילדים בגנים סמוכים היו מצביעים עליו, צוחקים, מעירים הערות. שואלים בקול רם בן כמה הוא ולמה הוא כזה שמן.

"אני תמיד אמרתי לו, 'אתה ילד מקסים ומתוק. זה מי שאתה, והכל בסדר'. הסברתי לו שזה כנראה נובע מבעיה רפואית, והרגשתי שלמרות שזה פוגע בו, הוא מקבל את העובדה שהוא שוקל הרבה ופשוט רוצה לחיות חיים של ילד, כמו כל הילדים סביבו".

אמו של איציק התגרשה מאביו כשהוא היה בן כמה חודשים, ומאז היא מגדלת אותו לבד, בסיוע צמוד של הוריה, ובשנים האחרונות בן זוגה, המתגורר עימם. היא עוסקת בתחום החינוך המיוחד ועובדת עם בני נוער בעלי צרכים מיוחדים.

במהלך ילדותו החל איציק להתקשות בהתנהלות עצמאית בשל משקלו ונעזר באמו ובסבתו גם במטלות בסיסיות כמו רחצה והלבשה. למרות התלות הפיזית והנפשית, התעקשה האם שהוא לא יסטה מחיי השיגרה של ילד בגילו.

"חששתי מאוד כשהוא עלה לכיתה א'", מספרת האם, "חששתי שיעליבו אותו, שיתעללו בו. אבל הוא הפתיע אותי ונכנס בגאווה ובשמחה לבית הספר. הייתי כל כך גאה בו. היו לו חברים, הוא היה מוזמן לחברים. הרגשתי שמקבלים אותו. הוא אפילו היה משחק כדורגל בהפסקות. לא ויתר לעצמו.

"הכיתה שלו היתה ממוקמת בקומה השלישית של בית הספר, וחברים היו עוזרים לו לעלות ולרדת במדרגות. כבר אז היה לו קשה עם המדרגות. הוא היה הולך בצורה מסורבלת, לא רואה מה קורה מקדימה ועלול ליפול. תמיד פחדתי שהטלפון יצלצל ויבשרו לי שהוא נפל בבית הספר ונפצע. אבל זה לא קרה.

"היתה לו סייעת צמודה, מטעם העירייה, שעזרה לו בהיבט הפיזי. למשל, הוא לא היה יכול להוציא לבד את הקלמר מהתיק, כי היד שלו, בגלל הרוחב שלה, היתה נפצעת מהרוכסן. או שהיה מתעייף מכתיבה ממושכת, וגם בזה סייעו".

בסוף כיתה א' נמצא איציק מתאים להשתתף במסגרת לימודית לילדים מחוננים. "מדובר בילד נבון, עם פוטנציאל בשמיים", אומרת האם, "אבל בשלב מסוים היועצת של בית הספר נכנסה לתמונה ועירבה את שירותי הרווחה. לפי מה שהבנתי, בית הספר כתב לרשויות הרווחה. עד היום לא נתנו לי לראות את המכתבים ולהגיב על תוכנם.

"מאותה נקודה, לפני חמש שנים, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על החיים שלנו. פקידת סעד התקשרה אלי ואמרה לי שהיא רוצה להיפגש איתי בגלל 'הזנחה רפואית של איציק'. שמעתי את המילה הזנחה והזדעקתי. מעולם לא הזנחתי אותו. איך יכולים להגיד לי שאני מזניחה את הדבר הכי יקר בחיים שלי? את הילד שאני אעשה הכל בשבילו?"

טראומה מהאשפוז הראשון

כשהיה בכיתה ב' פנתה האם לבדיקה רפואית, שתבחן את מצב כליותיו של איציק, מה שהוביל להחלטה לאשפזו בבית החולים בשל ההשמנה הקיצונית וקשיי נשימה שנלוו לה. רקמת השומן בגופו הכבידה על בית החזה, הריאות והלב וגרמה לקושי נשימתי.

הוא היה בן 8 כשאושפז לראשונה. משקלו היה 150 קילוגרם. במהלך השנתיים שקדמו לאשפוז, מגיל 6 ועד 8, הוסיף 50 ק"ג למשקלו.

כשאמו נזכרת בתקופת האשפוז, היא נסערת. "זה היה בלתי נסבל. כדי לעשות לו בדיקת דם פשוטה הפעילו כוח, כי קשה למצוא אצלו ורידים, והוא מפחד מבדיקות. מצאו שבלילה יש לו הפסקות נשימה, ולכן הוא חויב לישון עם מסיכה מיוחדת והיה בוכה ומתחנן שלא ישימו לו אותה. התחנונים שלו היו כל כך נוגעים ללב, שהיו כמה אחיות רגישות שוויתרו לו. הן אמרו לי, 'אנחנו לא יכולות לראות אותו ככה'. בהדרגה הוא התרגל, אבל החוויות האלו משאירות את החותם שלהן.

"עד האשפוז הוא דיבר בחופשיות ובביטחון. בבדיקות הראשונות בבית החולים כתבו שהוא ילד חברותי, משתף פעולה באופן מלא, מדבר באופן חופשי ומנהל דו־שיח. בדיקה פסיכיאטרית שנעשתה לו מצאה שמצבו הנפשי תקין ומותאם לגילו".

"במהלך האשפוז הוא הוצף פחדים וחוסר אונים. חשש מבדיקות רפואיות, פחד מהסביבה שהיא לא הבית שלו, ומעל הכל, פחד שיפרידו אותו ממני. חברים לא באו לבקר אותו. בית החולים רחוק מהעיר שלנו, ואיציק לא רצה שיראו אותו במצב הזה.

"אחרי כמה שבועות, בגלל שהיה לו קשה כל כך, הוא ביקש לצאת הביתה. כשביקשתי מבית החולים להוציא אותו לחופשה בבית, שוב עורבה פקידת הסעד והבהירה לי שאני לא מוציאה אותו לשום מקום. שאם אעשה משהו, יש לה סמכות לפעול נגדי".

המצב הרפואי שלו איפשר את שחרורו?

"הרופאים אמרו שזה לא מומלץ. לא קיבלתי את התוקפנות כלפיי, את זה שאין לי יכולת בחירה, כאמא. הבנתי שאני נמצאת במצב לא פשוט. איציק השתוקק לצאת הביתה. הוא אמר לי, 'מה, אני בכלא?' כשאמרתי לו שהוא לא יוצא מבית החולים, הוא בכה מאוד. תוך כדי ניסיונות להרגיע אותו, ביקשו ממני לחתום על הסכמה להמשך האשפוז במחלקה לרפואה פסיכולוגית.

"פקידת הסעד אמרה לי: 'את לא יוצאת מפה עד שאת חותמת, אחרת ניפגש בבית המשפט. את לא תראי את הילד'. חתמתי על ההסכמה. לא היתה ברירה. תוך כדי כך שאלתי את עצמי איך אני אומרת לילד שלי שבמקום חופש בבית הוא הולך למחלקה סגורה.

"ארבעת החודשים הבאים היו סיוט. איציק היה תופס את הדלת וצורח שהוא רוצה לצאת מהמקום הסגור הזה. הוא היה הכי צעיר שם, ולמעט נערה אחת, היה היחיד שסבל מהשמנת יתר. כל יתר הילדים סבלו מאנורקסיה או מבולימיה. אני הייתי ישנה איתו בלילה כדי לסייע עם המסיכה ולוודא שהיא עובדת.

"רק אני ואמא שלי נגענו בו. מקלחת, שירותים, להתלבש, להתפשט, הכל אנחנו עשינו. הוא לא נתן לצוות להתקרב אליו, רק לנו. כיבדתי את זה. זכותו".

במהלך האשפוז חל שיפור מסוים במצבו של איציק. הוא השיל יותר מעשרה אחוזים ממשקלו והתקדם מבחינת עצמאותו. הוא שוחרר מבית החולים עם המלצה להמשך מעקב רפואי ותזונתי ולטיפול פסיכולוגי, המשלב הדרכת הורים.

בינואר 2012 שב איציק בהדרגה ללמוד בבית הספר. "עברנו לאשפוז יום, ומדי פעם איציק היה הולך לבית הספר. בתקופה שהיה מאושפז הבאתי לו את חומר הלימודים, כך שלא נוצרו פערים מאוד גדולים. רציתי לעזור לו לחזור לחיים בשקט ובאהבה. הלכתי איתו גם לטיפול רגשי.

"באחד הימים נודע לי שעובדת סוציאלית, חוקרת ילדים, הגיעה לבית הספר וניסתה לתחקר את איציק ללא אישורי. הגעתי למצב שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. אני מרגישה שלאן שלא אפנה, עושים נגדי יד אחת. רוצים לכפות עלי דרכי טיפול בבן שלי, ובעיקר מפקפקים בי כאמא. גם הוא כבר לא מאמין באף אחד".

לאחר כמה חודשים, כשמלאו לו 10, איציק אושפז שוב, בבית חולים אחר, בשל כאבים קשים ברגליו, שלא הגיבו לטיפול תרופתי. משקלו היה 183 ק"ג.

איציק בזרועות אמו. "היה תינוק רגיל" // צילום: מהאלבום המשפחתי
איציק בזרועות אמו. "היה תינוק רגיל" // צילום: מהאלבום המשפחתי

"הפעם הוא שיתף פעולה עם הצוות הרפואי, למרות החששות שלו מפני בדיקות רפואיות. הוא שוחרר עם המלצה להמשך מעקב ולטיפול על בסיס יומי במכון להפרעות אכילה. אבל הטיפול לא הצליח, והוא היה חרד ומתוסכל.

"אני הגעתי להדרכה והרגשתי שזה לא מועיל. באותו זמן הוא התחיל להשתעל שיעול טורדני והתקשה לישון בלילות. הזמנתי רופא ילדים, וכשהוא הגיע אלינו הביתה איציק בכה, השתנק, נחנק. הוא לא היה מסוגל שיבדוק אותו.

"הרופא פנה אל גורמי הרווחה והוציאו לי צו חירום להביא אותו לבית חולים. אני רציתי בית חולים מסוים, קרוב לבית, אבל היתה התעקשות שהוא יישלח לבית החולים הראשון שבו אושפז. יצא שאני לא משתפת פעולה, כי הרגשתי שלא רצוי שיחזור למקום שבו היה לו כל כך קשה.

"פקידת הסעד אמרה לו שלא ידאג, כי לוקחים אותו רק לבדיקה, אבל נשארנו לאשפוז של חצי שנה במחלקה פנימית. איציק ירד במשקל, אבל בשלב מסוים הירידה נפסקה. הוא הצליח להתקדם בהליכה, הפיזיותרפיה עזרה לו. ועדיין, הירידה במשקל לא היתה מספקת, ולא הצליחו להסביר למה.

"משם הוא הועבר לבית חולים שיקומי, כדי שיסייעו לו להתנייד ולהיות עצמאי יותר במטלות היומיום. באמת חל שיפור ניכר בניידות שלו. הוא הצליח ללכת עד 100 מטרים ללא מנוחה, ועד 200 מטרים עם סיוע. הצליח לעלות ולרדת במדרגות טיפוליות. הוא פחות התנשף במהלך פעילות כזאת והצליח להחזיק בה מעמד עשר דקות ללא הפסקה – כפול מפרק הזמן שהצליח לעשות את זה בעבר.

"גם בהיבט הרגשי היתה התקדמות. המטפלת, שטיפלה בו באמצעות הבעה ויצירה, דיווחה שאיציק הוא בעל חוש הומור, יצירתי מאוד, נבון. הוא באמת כזה. היא המליצה על המשך טיפול באמנות, וזה בדיוק מה שאני רוצה.

"בבית החולים ביקשו לעשות לו בדיקה פסיכיאטרית, אבל לא הסכמתי, בגלל הגישה של הפסיכיאטר כלפיי. הוא דיבר אלי בגסות, ולא הרגשתי בטוחה שינהג באיציק כמו שצריך. כששוחררנו הביתה, הפסיכיאטר כתב שבגלל ההתנגדות שלי לבדיקות 'לא ניתן לומר דבר על מצבו הנפשי של הילד', ולמרות זאת המליץ 'לשקול אשפוז פסיכיאטרי להסתכלות'".

"הכי קל להאשים את האם"

ההחלטה להעביר את איציק לאשפוז פסיכיאטרי התקבלה לאחר שאשפוזיו החוזרים ונשנים לא סייעו לירידה במשקל. עליו להשיל לפחות מחצית ממשקלו כדי שיהיה בתחום הנורמה. בקופת חולים כללית, שאליה הוא משויך, התכנסה ישיבה ללא ידיעתה ונוכחותה של האם, שבה סוכם שהפתרון היחיד שאפשר להציע לאיציק הוא אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים ולנוער.

"באותה פגישה נטען כי שירותי הרווחה לא יכולים להציע פתרונות אחרים לאיציק", אומר בא כוחה של האם, עו"ד יוסי נקר, "אין שום מסגרת רווחה שיכולה לקלוט אותו ולטפל בו במצבו הרפואי הנוכחי, ושירותי הרווחה יסייעו בהבאתו למסגרת הפסיכיאטרית".

בשבוע שעבר קבעה שופטת בית המשפט לנוער בנתניה, ליזי פרוינד, שיש לקיים את הצו של פקידת הסעד ולאשפז את איציק, בניגוד לרצונה של אמו. האם כלל לא זומנה לדיון, ולא ניתן לה להשמיע את טענותיה. עו"ד נקר עירער לבית המשפט המחוזי בלוד, והשופטת דנה מרשק מרום קיבלה את הערעור וקבעה שיש לערוך דיון מחדש בבית המשפט לנוער, שבו תינתן לאמו של איציק האפשרות להשמיע את עמדתה.

"השופטת אמרה שמדובר במקרה סבוך, שבגינו חייבים לקיים דיון רציני, תוך שמיעת מכלול טענות הצדדים ושקילתן", אומר נקר, "אין ספק שמדובר בילד חולה, שזקוק לטיפול רפואי, אבל לא לטיפול פסיכיאטרי. בתי החולים לא הצליחו לסייע לו בינתיים, אבל עוד לפני שמיצו את התהליכים הרפואיים מיהרו לתהליך הפסיכיאטרי. למשל, הוא עבר עכשיו בדיקה גנטית, שנשלחה לפענוח בחו"ל כדי לבדוק עוד פן רפואי, ואנחנו ממתינים לתוצאות.

"מבחינה חוקית, כדי לאשפז אותו אשפוז פסיכיאטרי צריכה להיות אפשרות של ממש שהוא חולה במחלת נפש, או שיש לו הפרעה נפשית קשה. זה לא הוכח ולא אובחן בשום מקום. האמא לא חולקת על כך שמצבו החריג גרם לו לבעיות רגשיות, והיא, יותר מכל אחד אחר, רוצה שהוא יקבל טיפול רגשי.

"אין מחלוקת שלמדינה יש סמכות להורות על בדיקת קטין בכל מקום שיורה בית המשפט, אבל כאן כבר רתמו את העגלה לפני הסוסים, ואפילו תיאמו מראש את האשפוז עם בית החולים הפסיכיאטרי, שמוכן לקבלו. אין מסגרת מתאימה למצבו של איציק, אז בחרו במסגרת פסיכיאטרית? אנחנו נילחם באשפוז הפסיכיאטרי בכל דרך משפטית אפשרית.

"הכי קל להאשים את האם, כשאין הסברים למצבו של איציק. במיוחד קל להאשים אותה כשהיא עצמה אישה עם עודף משקל. שולחים רמזים לכל עבר כאילו היא מפטמת את בנה במזון, בלי שהדבר הוכח. מתעלמים מכך שהיא עצמה ביקשה שיתקינו מצלמות בחדר האשפוז שלו, כדי שנגמור עם הטענות האלו אחת ולתמיד".

לבקשת המשפחה הגיע לאחרונה ד"ר אהרון פלשמן, פסיכיאטר ילדים ונוער, לבדוק את איציק בביתו. "הוא קבע, כמו שנקבע גם בבית החולים, שאיציק לא סובל ממצב פסיכוטי", אומרת האם ומראה את המסמכים הרפואיים, "החרדה שלו נובעת מהאשפוזים ומהפחד שינתקו אותו ממני.

"הפסיכיאטר קבע חד־משמעית שניתוק ממני יגביר את המצוקה של איציק. הוא האמין בי שאני מגויסת למענו ולא פוגעת בו, כפי שמעזים לטעון כלפיי. הוא קבע שטיפול בקהילה – בזמן שאיציק ימשיך לחיות בבית – הוא האופציה המועדפת, והמליץ לאפשר לנו לחיות חיים שגרתיים, אחרי שנים איומות. בלי הפחדות ואיומים מצד גורמי הרווחה.

"לאפשר לאיציק להשתקם בבית, בחום ובאהבה, בלי שאני אפחד שתבוא משטרה ותיקח אותו ממני. שייתנו לנו, כאמא ובן, את המרחב להחזיר לו את האמון בעולם, שאבד לו לגמרי".

בתקופה האחרונה היא חוששת לצאת מהבית. נועלת את הדלת היטב, וכל דפיקה מקפיצה אותה ממקומה. "תסתכלי עליו", היא אומרת, "תחשבי על הילדוּת שלו. היא עברה עליו מאשפוז לאשפוז, מנותק מבית ספר, מחברים, מחיות המחמד שלו. ותמיד קיים האיום, שהוא שמע במו אוזניו, שיילקח למקום סגור, כך שאני לא אהיה לידו. את חושבת שהוא יצליח להחזיק מעמד לבד? שהוא יצליח לשרוד במוסד סגור, בלעדיי?"

למה לא מעוניינים שתהיי לידו?

"טוענים שהוא תלוי בי מדי. שניתוק ממני יעזור לו להחזיר לעצמו את העצמאות שלו. שאני לא מאפשרת גישה אליו. מפרשים את הרצון שלי להחליט מי יטפל בו כמניעת גישה. הוא לא מוכן שייגעו בו, בטח לא בלי נוכחותי, ואני לא מוכנה שיכפו עליו או יפעילו כוח".

אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s