תמר אורבך אבני מנהלת לשכת רווחה אשכול מציגה: עובדים סוציאליים מטופלים נפשית לצורך סחיטת כספים מהמוסד לביטוח לאומי

embed]https://youtu.be/9D6ctb-U2qk[/embed]

יולי 2015 – תמר אורבך אבני מנהלת אגף הרווחה מועצה אזורית אשכול מלינה כי עובדים סוציאליים שחווים על בשרם את החוויות הקשות של מטופלים סובלים מהפרעות פסיכיאטריות.

תמר אורבך אבני מלינה כי בעוד עובדים סוציאליים ממחוזות אחרים עוסקים ב"רווחה קלאסית" דהיינו הוצאת ילדים מהבית, כליאת ילדים וקשישים במוסדות ואי לקיחת אחריות, הרי שעו"סים ממועצה אזורית אשכול חווים על בשרם מציאות המטופלים "מציאות משותפת" ולכן הם סובלים מהפרעות נפשיות.

חצי מהעו"סים בעוטף עזה מטופלים נפשית כדי לסחוט כסף מהמוסד לביטוח לאומי

http://wp.me/p4qMXR-15z

שימו לב איך הכתבת הרוטווילרית מבקשת לגרום לקורא להזדהות עם העו"סים, וכבר בכותרת היא כותבת שבגלל ה"עזרה" שהעניקו לציבור במלחמת צוק איתן חצי מהם מטופלים נפשית, אצל החברות שלהם.

מה שהרוטווילרית לא מספרת שהטיפולים הנפשיים נועדו לסחוט כספים מהמוסד לביטוח הלאומי. העו"סיות פשוט בונות תיק של טראומה כדי לקבל נכות נפשית.  זה כל כך שקוף.  הבעיה היא שאף אחד לא בודק אותן.  עוד דרך להשלמת הכנסה, מביימות טראומה מהמלחמה.

ממש מגעיל איך העובדות הסוציאליות חוגגות על המתים, והעיקר כדי שיוכלו לנהל מאבק להגדיל להן את השכר, כולן עלוקות פרזיטיות, וחבל שלא נפלו מספיק גראדים על כל לשכות הרווחה בדרום.

בתמונה שלושה כתבי יח"צנות הרווחה: יעל ברנובסקי, יובל גורן ודנה רוטויילר פולק

שנה לצוק איתן: מחצית מעובדי הרווחה באשכול מטופלים נפשית

שוב ושוב הם דהרו לזירות תחת גשם של פצמ"רים, ברכב לא ממוגן. לבסוף, העומס והחרדה גבו מחיר: "גם כשהכול הסתיים המשכתי להרגיש בשדה קרב", מספרת עובדת סוציאלית. ברווחה חוששים: "בסיבוב הבא העו"סים כבר לא יהיו שם". שנה לצוק איתן, פרק שני. ריאיון לאולפן וואלה!NEWS

"המלחמה נגמרה ואני רק קינאתי באנשים שהעבודה שלהם לא קשורה למלחמות", נזכרת הדס, שם בדוי, עובדת סוציאלית ומטפלת בדחק – טראומה של נפגעי חרדה. "הם יכלו לעכל את מה שעבר עליהם ולחזור להיות גרפיקאית, גננת או כל דבר אחר בעוד שאני הרגשתי שאני ממשיכה להיות בשדה קרב חודשים על גבי חודשים כשכל נפגע חרדה שבא לטיפול מחזיר אותי לשם".

http://news.walla.co.il/item/2870157

הדס, אם לשניים, תושבת אזור הדרום, עובדת כמטפלת דחק מזה עשור. על אף ניסיונה הרב, המלחמה האחרונה הציבה אותה במצב בלתי אפשרי בו חייה המקצועיים והאישים היו בלתי נפרדים. חודשים אחר כך, היא נאלצה לחוות שוב ושוב את אותם אירועים במסגרת עבודתה. "הרגשתי בצו 8, מגויסת, כששום דבר מהחיים השגרתיים לא נשאר", נזכרת הדס בימי קיץ 2014. "אני שייכת לצוות החירום של היישוב בו אני גרה, אז לצד התורנויות בעבודה, גם כשהייתי בבית והיה אירוע – אני עבדתי. בדקתי אם יש נפגעי חרדה, ילד שלא מוכן לצאת מהממ"ד. הקיבוצים והיישובים באזור הפכו למחנות צבא כשכולנו שיכנו, האכלנו וסיפקנו מקלחות לחיילים שהיו פרוסים בכל מקום. חיינו בשדה קרב, בעצימות גבוהה, כל הזמן כשברקע פסקול של מלחמה – הליקופטרים ופיצוצים".

אחרי החזרה לשגרה חשה הדס כי אינה מצליחה לשים מאחוריה את מה שהיה. "גם אחרי שרשמית הכל הסתיים, הרגשתי שאני ממשיכה להיות בשדה הקרב למשך חודשים ארוכים", היא מספרת. "בכל מפגש עם נפגע חרדה חוזרים לרגעים האלה, עד כדי ההבנה שבחדרי הטיפול המלחמה נמשכת. אם מטופל שלי סיים טיפול והצליח לצאת מזה, מגיע מטופל חדש ששוב מחזיר אותי אחורה, כך שאני פשוט לא יוצאת מהמלחמה, וזה השפיע גם על תהליך ההתאוששות שלי, שארך זמן כי החזירו אותי שוב ושוב למצב הזה ומה שהמטופל אומר מהדהד את החוויות שלי. זה ניסיון בלתי פוסק להישאר בחוויה שלו בזמן שאני צריכה לבוא ממקום חזק מרגיע ומשרה ביטחון".

במהלך המלחמה הדס טופלה, ללא קשר לאירועים, אך אחריה נעזרה בעיקר במפגשים צוותיים שנערכו באגף הרווחה. איתות גופני במהלך החורף הבהיר לה שאולי לא די בכך. "בחורף חליתי פעמיים, ולפרקי זמן ארוכים, מה שכלל לא אופייני לי", היא אומרת. "שיחה עם מנהלת מרכז חוסן העלתה שהגוף עדיין זקוק לטיפול אז פניתי דווקא לדיקור – טיפול פיזי מרגיע".

הצלחות בטיפול הן מרכיב נוסף שמחזק מאוד את הדס, אך היא מודה שאם האירועים יחזרו באותה עצמה היא לא יודעת אם תתייצב שוב. "עכשיו חוזרים טפטופי הרקטות והקיץ שמקושר בתודעה עם המלחמה הגיע. זה מעלה את רמת הדריכות, בטח כשאף אחד לא הבטיח לנו שיהיה משהו אחרת. היום אני מרגישה כמי שמוציאה ניצולים מסירה טובעת אך ממשיכה לסירה אחרת באותו ים סוער. קשה לתת לאנשים תחושת ביטחון שזה לא יקרה שוב. אבל כל ילד שלא ישן בלילה והצליח לחזור לשגרה, כל אדם בוגר שחשב שהוא משתגע אך חזר לאיכות חיים טובה, נותנים לי את הכוח להמשיך".

שנה אחרי המבצע מתמודדים מנהלי אגפי הרווחה באזור הדרום עם השפעות המלחמה עליהם ועל עובדיהם וכעת גם צפות הבעיות שעלו במהלך המלחמה ועלולות להוביל לכך שבסיבוב הבא, אותם אנשים שתמיד מתייצבים כבר לא יהיו שם. במהלך מבצע "צוק איתן" הפכו העובדים הסוציאליים למרכיב בלתי נפרד מכוחות החירום, ורבים מהם עדיין מתמודדים עם הקשיים הנפשיים והפיזיים, עם המחסור בהכרה בעבודתם ועם סיכון החיים.

תמר אבני, מנהלת אגף הרווחה במועצה אזורית אשכול, יולי 2015 (ראובן קסטרו)

"מהר מאוד הבנו שהעובדים שלנו לא מה שהיו". תמר אורבך-אבני, מנהלת אגף הרווחה במועצה אזורית אשכול (צילום: ראובן קסטרו)

"בכל מפגש עם נפגע חרדה חוזרים לרגעים האלה, עד כדי ההבנה שבחדרי הטיפול המלחמה נמשכת. מגיע מטופל חדש ששוב מחזיר אותי אחורה, כך שאני פשוט לא יוצאת מהמלחמה"

"לפני מספר חודשים הבנו שמטפלים בנפגעי חרדה מוגבלים ביכולותיהם לסייע לאנשים שחיים לצדם וחוו את המלחמה, ברגע ששיחה עם מטופל הופכת להיות קופי-פייסט של החיים שלהם עצמם", אומרת תמר אורבך-אבני, מנהלת אגף הרווחה במועצה אזורית אשכול. "בחודשים האחרונים אנו רואים שהדבר משפיע על חוסנם הנפשי ובריאותם הנפשית של המטפלים, ואנחנו רוצים אותם חזקים ואפקטיביים. לכן אנו מנסים להרחיב את מעגל המטפלים", מסבירה אורבך-אבני, שמתמודדת בימים אלה עם עזיבה של שתי עובדות.

אחת הבעיות העיקריות שצפו אחרי המלחמה הייתה המעבר החד לשגרה אינטנסיבית שלא אפשרה לעבד את האירועים. "בתום המלחמה הדבר הנדרש ביותר הוא פסק זמן, מנוחה. אבל לנו לא הייתה האפשרות כי נפגעי חרדה עמדו בדלת ו-1,100 מטופלי הרווחה באגף באשכול התייצבו ודרשו טיפול", מתארת אורבך-אבני.

המלחמה האחרונה הבהירה לאנשי אשכול שהפעם מדובר בקושי מסוג אחר, כשהאירועים התרחשו ממש על סף דלתם ומכאן גם הקושי בהתמודדות. "מהר מאוד הבנו שהעובדים שלנו לא מה שהיו" אומרת אורבך-אבני, "כשדניאל טרגרמן בן ה-4 נהרג – כולנו מכירים היטב את אמו – פתאום יש הרוגים שכולנו מכירים והכל הופך מוחשי וצמוד ואין זמן לעצור ולנשום. האירועים עכשיו במצרים מציפים שוב את הכל, יש כאן דריכות גדולה".

בשל מצב העובדים, במועצה הבינו שמדובר בתקופה מורכבת והודיעו לעובדים כי מי שנזקק לטיפול יקבל אותו. "שלחנו המון עובדים לטיפול, וזו הצלחה לא ברורה מאליה", מציינת אורבך-אבני. "חלק מהם היו אנשים שעבדו יומם וליל, שבעה ימים בשבוע, אך ביניהם היו גם עובדים עם בן בסדיר בתוך עזה, בעל או בן מגויסים בצו 8 או עובדת שבעלה יותר חרד ממנה. אלו מצבים שמצריכים מענה על מנת שאדם יחזור לשגרה". ככל שחלף הזמן, ביקשו עוד עובדים לפנות לטיפול. כ-50% מהם מטופלים או שטופלו לאחרונה. במועצה משתדלים לתת זמני הפגה, לקיים סדנאות אוכל וצחוק עם העובדים יחד, ליזום פעילויות טיפול עם אומנות ולצאת מהקופסה בניסיון לעודד תהליכי שיקום.

אבי חליבה, מנהל אגף הרווחה בעיריית שדרות, יולי 2015 (ראובן קסטרו)

"עבודה בפריפריה היא קשה גם בלי מלחמות אז עם מצבי חירום אנחנו ממש ממוטטים את העובדים". אבי חליבה, מנהל אגף הרווחה בעיריית שדרות (צילום: ראובן קסטרו)

"זה ברור מאליו שאנחנו נגיע אך איש לא נותן את הדעת כיצד. אנשים באים אצלנו לעבודה דרך כבישים שמופגזים ללא הפסקה ויודעים שהם נכנסים ללוע הארי"

גם בשדרות הקפידו באגף הרווחה לשמור על החוסן הנפשי של העובדים. "אחרי כל אירוע היינו מתכנסים באגף ומדברים", נזכר אבי חליבה, ראש אגף הרווחה בעירית שדרות. "ניסיתי לגרום לעובדים לדבר, לא לשמור בבטן כשוונטילציה זה היבט חשוב ביותר באירועים שחוו. במהלך השיחות גילינו לא מעט פעמים שיש אנשים שלא יכולים להמשיך, והם שוחררו. היינו עם היד על הדופק ללא הפסקה".

מתוך היכרות עם תחום הדחק, גם אחרי המלחמה המשיך האגף בטיפול בעובדיו. "אנחנו מקפידים להפעיל מערך של סדנאות, הכשרות והשתלמויות שיעניקו לעובדים כלים להתמודדות במצבי חירום בשיתוף עם מרכזי החוסן. בשלב מסוים גם הוצאנו אותם להפוגה בבית מלון", מציין חליבה. "אך חשוב גם לשמור על ערנות ולעקוב אחר מצבם. אם נדרשת התערבות עמוקה יותר, אז לתת אותה, כדי שלאפשר לאנשים לחזור לתפקוד מלא. העובדים כאן יכלו לעבוד בכל מקום אחר וכנראה גם להרוויח יותר. עבודה בפריפריה היא קשה גם בלי מלחמות אז עם מצבי חירום אנחנו ממש ממוטטים את העובדים. חשוב גם לדעת לתת ולהוקיר על העבודה".

גבי (גינאטו) בינסאן, עובד סמך באגף הרווחה בשדרות, איבד את בתו דורית בת השנתיים כתוצאה מפגיעת פצמ"ר ב-2004. הוא מוסיף לעבוד גם במהלך מבצעים צבאיים ומלחמות, כשכל אירוע כזה מחזיר אותו אחורה. "גם אני מתפלא כל פעם מחדש איך אני ממשיך, זה לא קל לי", אומר בינסאן. "כל דבר קטן, כל אירוע מזכיר ומחזיר אותי לתמונות ולכל מה שהיה שם באותו יום. אחרי תקופה לא קלה הבנתי שעליי לבחור ובחרתי בדרך של התמודדות, כי יש לי אישה וחמישה ילדים שאני חייב לדאוג להם. על אף כל הבעיות שהיו ויש לי היום כשאשתי חולה מאוד, אני מפריד בין הצרות. יש לי אחריות ציבורית, קהילתית, אני אוהב מאוד את האנשים והתרבות אז אני שם את הבית והצער בצד ועוסק בעבודה. אני לא מדבר עם האנשים מסביב על הקשיים אבל מי שיודע תמיד מעודד וזה מחזק מאוד וכך גם החיבוק הגדול והתומך שקיבלתי מהאגף ומהקהילה. בסוף זה גם מה שמחזק ועוזר להמשיך".

 ללא רכב ממוגן

במהלך צוק איתן נדרשו עובדים סוציאליים להגיע לכל אירוע כשמסביב נופלות רקטות, אך בשונה מכוחות הביטחון, הם התניידו עם רכבם הפרטי. למעשה, אין כיום נוהל עבודה תחת אש שמסדיר את יציאתם לשטח באופן בטוח. "זה ברור מאליו שאנחנו נגיע אך איש לא נותן את הדעת כיצד. זה לא 'כאילו תחת אש', זו לא בתיאוריה – זו אש בצורה הכי אמיתית", אומרת אורבך-אבני. "אנשים באים אצלנו לעבודה דרך כבישים שמופגזים ללא הפסקה ויודעים שהם נכנסים ללוע הארי. ועדיין, הנוכחות עמדה על 100%".

כך למשל אירע בנפילת הפצמ"ר בנירים, אירוע בו נהרגו שחר מלמד וזאביק עציון. "קיבלנו הודעה שיש פצועים וכנראה הרוגים ושנגיע דחוף כי ילדיו של שחר ואביו מסתובבים שם ונדרשת התערבותנו. במקביל אני שומעת בקשר שלא מפסיק הירי ואני שואלת עצמי, 'זה הגיוני לצאת עכשיו?' יצאתי עם שני מטפלים, כשפגזים לא מפסיקים ליפול. אנחנו מגיעים ואני רואה את האנשים שוכבים על הכביש עם ידיים על הראש ואני נוהגת במאזדה שלי, מגיעה לשם ורואה שיירה של רכבים ממוגנים היטב עומדת בטור, חלק של המשטרה, חלק של מג"ב. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: כל אלו ולא היה רכב אחד לשלוח לנו?".

דניאל טרגרמן שנהרג מפגיעת פצמ

"כולנו הכרנו היטב את אמו של דניאל טרגרמן בן ה-4 שנהרג מפצמ"ר. פתאום יש הרוגים שכולנו מכירים והכל הופך מוחשי וצמוד ואין זמן לעצור ולנשום" (צילום: באדיבות המשפחה)

"בפעם הבאה הם כבר יעשו את החשבון שלהם"

בתום האירוע יצאה אורבך-אבני מהמקום והודיעה שאם רוצים אותה או את אנשיה מעתה והלאה זה יהיה רק ברכב ממוגן. טלפון שהגיע רבע שעה לאחר מכן בחן את נחישותה. "ביקשו עוד שני מטפלים, ובעודי מסתכלת על שיירת הרכבים אמרתי – 'אני לא שולחת'. תוך רבע שעה התייצב רכב ממוגן ואסף את המטפלים. בשני מקרים נוספים ביקשו ממני להוציא אנשים לסופה וכיסופים אך לא הסכמתי. העובדים שלי עמדו בדלת ורבו איתי ואני חושבת שעדיין נסענו בזמנים שלא היינו צריכים. הבעיה היא שורשית: אין שום נוהל, אז מה יהיה פעם הבאה?".

היום, מודה אורבך-אבני, היא לא בטוחה שבסיבוב הבא יפגינו העובדים את אותה רמת מסירות. "אנו חוששים שההתייצבות המלאה שהייתה ב'צוק איתן' לא תחזור על עצמה בפעם הבאה. העו"סים לא קיבלו מספיק הכרה לתרומה הייחודית שלהם כמו שצנחנים או טייסים מקבלים. איש גם לא העלה על דעתו שמגיעה לעובדים הסוציאליים תוספת סיכון בשל ההגעה לשטח בכל יום ובכל שעה, לאוכלוסיות הכי מוחלשות והכי פגועות, במצבים קיצוניים, כשהם מעניקים מענה רגשי והם עצמם במצב לא פשוט. מפספסים משהו ענק כי רוצים שהאנשים האלה יהיו כאן בפעם הבאה. אך במצב הנוכחי, כשהשכר שלהם על החודשיים האלו היה זהה לשכר של עובד סוציאלי בתל אביב או חיפה, בתוספת ארבעה ימי חופש שקיבלנו, כנראה שהם כבר יעשו את החשבון שלהם".

"רכשנו שכפ"ץ, וסטים לזיהוי וקסדות"

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "עובדי משרד הרווחה והשירותים החברתיים נמצאים בשטח בשגרה ובחירום. העובדים נערכים לתרחישים שונים אותם הם מתרגלים במהלך כל השנה. למשרד הרווחה יש נוהל ברור ליציאה לשטח במהלך חירום ובמסגרתו העובדים יוצאים לשטח על פי הצורך, בהתאם למצב וכפי שנדרש. כך נהגו גם במבצע 'צוק איתן'. משרד הרווחה רכש לפני כשלוש שנים ערכות של שכפ"ץ, ווסטים לזיהוי וקסדות לטובת העובדים הנמצאים בשטח במצבי החירום".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s