סכנת נפשות בחופי טבריה: עובדים סוציאלים יוצאים לצייד נערים ונערות המועמדים לחטיפת ילדים: ההורים מוזהרים ממתחם "מתחברים לנוער בחופים"

עוד כתבת יחצנות מחרידה של משרד הרווחה עולה לאינטרנט בחסות Ynet. הפעם כתבת הזבל אתי דור נחום מסלפת מציאות ומשבחת את העובדים הסוציאלים המשועממים היוצאים לצוד נערים ונערות לתעשיית חטיפות הילדים, ותעשיית הטיפולים הפסיכו-סוציאלים. מספרת הכתבת אתי דור נחום, שעובדות סוציאליות יוצאות לחופי טבריה, מתנחמדות לנערים והנערות בלי שההורים לידם, לפעמים כאשר הנערים שתויים, מגרות את הילדים הללו לחשוף סודות פרטיים ומשפחתיים, וכל זאת כאילו למטרה נעלה של הצלת הילדים מפני סיכון והזנחה. המטרה האמיתית היא לייצר תעסוקה לעובדות הסוציאליות. ילדים פטפטניים, לפעמים קצת שתויים, מדובבים ע"י עו"סיות לגלות להן סודות, כל זאת תחת הבטחות שקר, שהעו"ס "תעזור".

למחרת מגיעה העו"ס למשרד פותחת תיקי נזקקות, מקלידה את כל הדברים ששמעה מהילדים השתויים, ומתחילה לעבוד. מחליטה את מי לחטוף למעון. מזמנת הורים לחקירות, מקלידה לתוך המערכת שקרים ורכילויות, ומנפחת את מצבת התיקים. מזמינה משטרה להורים.

אחר כך העו"סיות האלה סופרות את מספרי התיקים שפתחו, הולכות ומייללות שיש להן יותר מידי תיקים, שהן כורעות תחת העומס, ושצריך להקטין להן את מספר התיקים, כדי שאפשר יהיה לקלוט אלפי סטודנטיות לעבודה סוציאלית, שצריך לדאוג גם להן לתעסוקה.

ראו איך הכתבת מפריחה שקרי תעמולה אופייניים: "המתחם הוקם במטרה למנוע מצבי סיכון בקרב בני נוער, הפושטים על החופים ומוקדי הבילוי ההמוניים בחופשת הקיץ. כאן, על שפת האגם הלאומי, הרחק מעיני הההורים והמבוגרים, הם בודקים את גבולות האסור והמותר. הם באים והולכים מהמתחם, חלקם מכינים לעצמם שתייה, אחרים מפתחים שיחה עם המדריכים.  "אתם יכולים להטעין את הטלפונים ולשתות קפה", מציעה להם אחת מחברות הצוות. היא לא כופה עליהם ולא דורשת דבר. זה אחד הכללים כאן, ליצור דיאלוג משמעותי בלי שיפוט".

ככה מפתות העו"סיות את הנערים והנערות שיוצאים לבילוי עם קפה והטענת מכשירי טלפון, והזמנה לשיחה ולדיאלוג "בלי שיפוט". אלא שכמובן שיש שיפוט. כל מה שמספרים לעובדת סוציאלית הוא תחת חובת דיווח. הדיאלוגים הללו אינם חסויים. הכל מדווח ישירות למחלקת הרווחה. כך מועלים באמון הילדים הללו, מספרים להם שקרים ותופרים להם תיקים שיחבלו בעתידם, ויגרמו להוריהם התרוששות כלכלית, כשיצטרכו לקחת עורכי דין.

לתעלול הזה המציאו מילה חדשה בעברית: "יישוג":  "ערב סטנדרטי בחוף מתחיל בשיחת פתיחה של הצוות, ואחריה יוצאת משלחת לאיתור ואיסוף בני הנוער. בשפה המקצועית זה נקרא "יישוג" (searching). "מניסיוננו, יכול מאוד להיות שבתחילת הערב הרבה חבר'ה לא רוצים להגיע, אבל מאוחר יותר נראה אותם במתחם", אומרת אחת המדריכות. "לרוב מגיעים לכאן עשרות בני נוער בלילה, עד כדי כך שאין מקום לשבת", מספר חבר מועצת העיר, רפאל טרבלסי, הממונה על הרווחה והנוער בעירייה.

יישוג פירושו פעילות יזומה לייצר פרנסה לפקידות סעד. אנחנו לא ממש בטוחים שהפעילות הזו חוקית, לדבר עם קטינים מתחת לגיל 18 ללא הוריהם ולסחוט מהם מידע שעלול להפליל אותם או את הוריהם בתעלולי שווא ומצגי שווא.

אותו רפאל טרבלסי, שמשכורתו היא רק 40,000 ש"ח בחודש מספר: "אם אכן קיימות בעיות כאלה הם מופנים, בהסכמה משותפת עמם, לעובד סוציאלי במאהל, שממשיך בטיפול". השאלה היא האם מיידעים את הקטינים האלה לסכנות שבהמשך טיפול? למשל, לסכנה שלמחרת מוציאה העו"ס צו חירום להוצאת נערה למעון מסילה?, לסכנה שההורים עלולים לחטוף כתב אישום?

רפאל טרבלסי משקר במצח נחושה שמדובר "בהסכמה משותפת" זו הסכמה מאולצת.  הנערים והנערות האלה לא מקבלים גילוי נאות מה העו"ס זוממות, ושבכלל יש חובת דיווח, ושיש סכנות עצומות בכל מגע עם עו"ס: "אם אכן קיימות בעיות כאלה הם מופנים, בהסכמה משותפת עמם, לעובד סוציאלי במאהל, שממשיך בטיפול". מישהו ביקש מהם לטפל?

וזו הכתבה:  

בלי סמים, בלי אלכוהול: מתחם הבילוי הבטוח

עשרות בני נוער מגיעים לחוף שקמים בכנרת בכל ערב בימי הקיץ לבילוי לילי, תחת עיניהם הפקוחות של מדריכים ועובדים סוציאליים, שנשארים איתם עד אור הבוקר. כללי ההתנהגות קשיחים: בלי מוסיקה, בלי סיגריות ובלבוש מלא. כתבת 'ידיעות טבריה' יצאה לסיור לילי במתחם "מתחברים לנוער בחופים"

אתי דור נחום, פורסם: 19.08.15, 07:50

סכנות הסמים, אמצעי מניעה, מחלות מין, טיפים לגיל ההתבגרות – דפי הסברה כאלה ואחרים המונחים על שולחן, לצד ערכה להכנת שתייה חמה ועמדות טעינה לטלפונים ניידים, מקבלים את פני הבאים למתחם 'מתחברים לנוער בחופים' בחוף שקמים בכנרת.  המתחם הוקם במטרה למנוע מצבי סיכון בקרב בני נוער, הפושטים על החופים ומוקדי הבילוי ההמוניים בחופשת הקיץ. כאן, על שפת האגם הלאומי, הרחק מעיני הההורים והמבוגרים, הם בודקים את גבולות האסור והמותר. הם באים והולכים מהמתחם, חלקם מכינים לעצמם שתייה, אחרים מפתחים שיחה עם המדריכים.

"אתם יכולים להטעין את הטלפונים ולשתות קפה", מציעה להם אחת מחברות הצוות. היא לא כופה עליהם ולא דורשת דבר. זה אחד הכללים כאן, ליצור דיאלוג משמעותי בלי שיפוט.

לשיחה מצטרפת מנהלת התוכנית בטבריה, אלין פרנצמן ספקטור (30), שלדעתה נוער בסיכון היה מאז ומתמיד, רק שלא היינו פתוחים אליו.

"אנחנו מגיעים לזירה שבה בני הנוער באים לנפוש", היא אומרת. "יש כאלה שבאים להתפרק ויש כאלה שמגיעים עד הקצה. המטרה שלנו היא לאפשר קשר פתוח וחופשי, שלא כבול למסגרת של בית הספר או למשפחה. יש פה הרבה חבר'ה טובים שהכול בסדר איתם, ויש כאלה שבודקים את הגבולות. המתחם פתוח לכולם".

לדברי איציק פורטל (44), מנהל מחלקת הנוער והצעירים בעירייה, 95 אחוז מהנוער מגיע לחופים דווקא מבחוץ – בעוד שהטבריינים מעדיפים להישאר בעיר, שבה פועלות תוכניות דומות. "בטבריה יש אמנם 45 אלף תושבים, אבל בקיץ אנחנו חצי מיליון איש", הוא אומר.  ואכן, סיור לילי שנערך במקום ביום שני השבוע מגלה עשרות בני נוער הצמאים לאוזן קשבת, לאמפתיה ולנחמה, שהם מקבלים תוך משחק שש-בש עם מדריכים ועובדים סוציאליים, הנשארים איתם עד אור הבוקר ואם צריך, מוודאים שהקיאו את שאריות האלכוהול ששתו, ואפילו מרדימים אותם לישון.

מחפשים דרך

חמישה מתחמים כאלה נפתחו בארץ לפני כשלושה שבועות, שניים מהם באזור טבריה – בחוף שקמים ובחוף לבנון, שנמצא בצד השני של הכנרת. הרעיון מאחורי המיזם, בחסות המדינה והעירייה, הוא איתור בני נוער במצבי סיכון באזורי הבילוי הליליים וליווי שלהם בידי אנשי מקצוע.  ערב סטנדרטי בחוף מתחיל בשיחת פתיחה של הצוות, ואחריה יוצאת משלחת לאיתור ואיסוף בני הנוער. בשפה המקצועית זה נקרא "יישוג" (searching). "מניסיוננו, יכול מאוד להיות שבתחילת הערב הרבה חבר'ה לא רוצים להגיע, אבל מאוחר יותר נראה אותם במתחם", אומרת אחת המדריכות.

"לרוב מגיעים לכאן עשרות בני נוער בלילה, עד כדי כך שאין מקום לשבת", מספר חבר מועצת העיר, רפאל טרבלסי, הממונה על הרווחה והנוער בעירייה.

"הימים החלשים יותר הם ראשון וחמישי. תפקיד הצוותים הוא לברר סוגיות אישיות שונות בשיחות עומק עם בני הנוער. הצוות מנסה לאתר בעיות כמו שימוש בחומרים ממכרים, מיניות בגיל מוקדם, קשר לקוי ומתמשך עם ההורים ונשירה מוקדמת מבית הספר.

אם אכן קיימות בעיות כאלה הם מופנים, בהסכמה משותפת עמם, לעובד סוציאלי במאהל, שממשיך בטיפול.

"לפני שבוע וחצי, לדוגמה, הגיעה לכאן חבורה של צעירים שרצו להשתכר. הם הביאו איתם בקבוקי ערק ואחרי שסיימו חצי בקבוק, הם נשפכו. היו כמה שתויים שהיינו צריכים לקלח אותם, לתת להם להקיא ולהרדים אותם, כי אם הם היו שותים עוד כוס, זה עלול היה להסתיים אחרת.

"אני יכול לומר שבאופן כללי הצלנו פה חיים של אנשים, חד-משמעית".

מה עושים עם נער שמגלה, למשל, שהוא מעשן סמים?

ספקטור: "יש לנו נהלים ברורים. אם עולים דברים שמחייבים דיווח, אנחנו פועלים על פי החוק. בקטגוריה הזאת נכללים, למשל, פגיעה בקטין או פגיעה של קטין בקטין אחר. אם אני מנהלת שיחה וחושדת שהנער במצוקה או בסיכון לשימוש בסמים, אני מפנה אותו לעובד סוציאלי".

מנהל המתחם, נאור כהן (44), שמלמד הוראה מתקנת במרכז חינוך טכנולוגי בטבריה, מספר על נער ששוטט שבוע ימים לבדו בקרבת החוף. "הוריו הגרושים הקימו לעצמם משפחות והוא נשאר אבוד בעולם", הוא מספר.

"חמישה ימים דאגנו לו במה שרק שאפשר. הוא ילד אומלל. הוא יושב לי בראש חזק. הם נמצאים בגיל שאם אחד מהם יבחר בנתיב הלא-נכון, עד גיל 30 הוא יחפש איפה לעשות פרסה".

סוגרים פערים

באחת הפינות של המתחם משוחח צעיר עם עובדת סוציאלית, ואגב משחק משותף חולק איתה את סודותיו, שיטופלו בהמשך על ידי גורמי רווחה בעירו, בהסכמתו המלאה.  בשולחן אחר יושבים צעירים אחרים ומדברים תוך ציות לחוקי המקום – בלי להקים רעש ובלי סיגריות. לפתע שולף אחד מהם כיפה שחורה ומניח אותה על ראשו. טרבלסי לא מופתע.  "בסוף הערב הם יוצאים מכאן עם החליפות והכובעים, אבל כאן הם מרשים לעצמם להסיר אותם", הוא אומר. "יש ביניהם גם בנים של ראשי ישיבות. בבתי הספר הממלכתיים מסבירים לנוער על אלימות ועל הגבולות של יחסי מין מותרים ואסורים. לנוער החרדי, לעומת זאת, אין הסברה. הם חוטפים כאן הלם תרבות".

טרבלסי מינה רכז מיוחד לאוכלוסייה החרדית, בשל הצורך להעניק הסברה נכונה. בפועל מתברר שאם ניגש אליהם חובש כיפה כמותם, את חלקם זה דווקא מרתיע.  עודד זרקא (30), עובד סוציאלי במתחם, האחראי על המשך הקשר עם גורמים ברשות שבה גרים הנערים, לא מתפלא שדווקא מדריכים חילונים מצליחים לפצח את הנוער החרדי.

"כשבאים לנערים בענווה", הוא אומר, "הם רואים שיש נשמה שמבקשת לעזור, בלי לשפוט או להכניס את האמונות והתפיסות שלה. יש לנו גם נוער חרדי שמעוניין במסגרת חילונית, אבל ההורים לא מסכימים ואנחנו מנסים לתווך. כשיש רצון טוב, מגשרים על כל הפערים".

לדברי זרקא, לרבים מהנערים אין מוסד לימודי שיקלוט אותם לקראת שנת הלימודים הבאה, אם בשל פליטתם מהמערכת, או כי להוריהם אין מוטיבציה למצוא מסגרת.

מה קורה אם הם לא רוצים עזרה?

"אני מאמין שלכל אדם יש זכות להגדרה עצמית. אם הוא לא מעוניין לקבל סיוע, צריך להציג לו את המחיר שהוא עלול לשלם ואת האפשרויות שהמדינה נותנת לו, אבל הוא חייב לרצות בכך.

היה לנו ילד שנפלט בתפר שבין ישיבה קטנה לגדולה. יצרנו קשר עם המשפחה, כיוונו אותו ללימודים מקצועיים במסגרת חרדית ואכן, מבחינתנו, הוא עלה על דרך המלך".

פורטל מלווה את תוכנית 'עיר ללא אלימות' כבר עשר שנים, ומודה שלפני פתיחת המתחם היו באזור יותר מקרי אלימות ושתיית אלכוהול.

"קיבלנו דיווח ממנהלת הכנרת, האחראית על החוף, שמאז שאנחנו כאן – יש פחות פניות למשטרה", הוא אומר.

"עצם זה שמדריכי נוער בסיכון ועובדים סוציאליים נמצאים כאן, מפחית את מפלס האלימות. כיום, אם מישהו מזמין משטרה – זה אנחנו, למקרים שהתערבותה נדרשת".

פורטל תולה את הפתיחות וגילוי הלב של בני הנוער באווירה במקום. "בני הנוער צמאים לדבר ולפרוק, אבל אין להם למי", הוא מסביר.

"הם יושבים באוויר הפתוח, במקום אסתטי עם פינות ישיבה ומחצלות, לא כמו חדר מורים או משרדי רווחה, ודווקא אז שופכים את הלב. מקום מואר מפחית משמעותית את אירועי האלימות. זאת הסיבה שכל המגרשים בטבריה מוארים".

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4691277,00.html

בתמונה: צוות חטיפות ילדים ע"י עוסיות מטבריה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s